ע"א 8430/99

תקציר

בתובענה ייצוגית הנוגעת לדיני ניירות ערך, ביקשה המערערת, מנהלת קרן נאמנות, שכר טרחה גבוה יותר ופיצוי מיוחד מזה שניתן על ידי בית המשפט המחוזי. על בית המשפט העליון הוטל לבחון את המתודולוגיה שבה השתמש בית המשפט הנמוך יותר בחישוב סכומים אלה, ולא את הסכומים עצמם. המקרה נבע מעסקה שבה נמכרו מניות ישרס, מה שהוביל לירידה משמעותית במחיר המניה של ארד, ופגע לכאורה בבעלי המניות מהציבור. המערערת טענה כי היה על בית המשפט לחשב את שכר הטרחה על בסיס מועד מאוחר יותר שבו בוצעה העברת המניות בפועל, ולא על פי מועד חתימת הסדר הפשרה. בית המשפט פסק גם פיצוי מיוחד בגין הנטל והסיכון שנטלה על עצמה התובעת הייצוגית, אך המערערת חלקה על שיטת החישוב, וטענה כי מדובר באחוז מסך הפשרה ולא בחלקה היחסי. בית המשפט העליון אישר את החלטת בית המשפט המחוזי, תוך שימת דגש על שיקול דעתו של בית המשפט באיזון האינטרסים של הפרט והציבור בתובענות ייצוגיות. פסק הדין חיזק את הקביעה כי שכר טרחה ופיצויים אינם צריכים לעודד תביעות סרק, וקבע כי אין לגרוע מפיצויים משמעותיים לטובת הקבוצה הרחבה. בסופו של דבר, בית המשפט העליון לא מצא עילה ממשית להתערב בהחלטות בית המשפט המחוזי בעניין הפיצוי המיוחד ושכר טרחת עורך הדין, וקבע כי פסק הדין מאזן כראוי בין העקרונות המשפטיים הכרוכים בכך.