בד"א 34/75

תקציר

המערער, עו"ד במקצועו, הואשם בעבירת משמעת בכך שהלווה לכאורה כספים בריבית נמוכה ללקוחו של עורך דין אחר. לחילופין, הוטל עליו לתווך בהלוואה בריבית נמוכה ולהבטיח הלוואה שניתנה ללקוח על ידי צד שלישי. בית הדין המשמעתי המחוזי לא מצא כל ראיה לאשמתו של המערער, למעט אמירותיה המעורפלות של המתלוננת. עם זאת, בית המשפט של דלמטה, בדעת רוב, הרשיע את המערער במעשה שאינו הולם את המקצוע, דהיינו, מתן ההלוואה בעצמו. בפרטי האישום לא נטען כי המערער "השאיל את שמו" עבור ההלוואה, אך הוא הודה בערבות ההלוואה. הסיבות להלוואה לא הובהרו, והטיעונים התמקדו בסוגיית הריבית המופחתת. ההגנה הפנתה את טיעוניה כנגד האישום של קבלת ריבית מופחתת, שלא הוכח. החלטת בית המשפט להרשיע את המערער במתן ההלוואה עצמה לא הוזכרה בכתב האישום, ולא ניתנה להגנה הזדמנות הוגנת להתייחס לנקודה זו. שופטי ערכאת הערעור נקטו עמדות שונות בסוגיה. שופט אחד קבע כי מתן הלוואה על ידי עורך דין ללקוחו של עורך דין אחר לצורך קבלת עבודה מקצועית עבור האחרון אינו ראוי, אך מאחר שהאישום התמקד בריבית מופחתת, יש לזכות את המערער. שופט אחר הרחיב את הדין והגיע למסקנה כי נסיבות ההלוואה לא הובהרו די הצורך כדי להרשיע את המערער. נשיא בית המשפט העליון הסכים כי לא ניתנה למערער הזדמנות הוגנת להגן על עצמו והוסיף כי על המחוקק לקבוע התנהגות ראויה של עורך דין. פסק הדין פה אחד היה לקבל את הערעור ולזכות את המערער מהעבירה, בשל היעדר הודעה הוגנת והזדמנות להתגונן מפני חיוב ההלוואה, וחוסר בהירות לגבי נסיבות ההלוואה. פסק הדין היה אמור להתפרסם בעילום שם.