ת"פ 10943-06-19

תקציר

פסק הדין דן באירוע דקירה שהתרחש בין שתי משפחות על רקע סכסוך מתמשך על חניה. המחלוקת החלה זמן רב לפני התקרית והניסיונות לפתור אותה באמצעות סולחה (מונח ערבי המתייחס ליישוב סכסוכים או מפגשי סליחה) לא צלחו. ב-9 במאי 2019 בשעות הערב פרצה קטטה בין המשפחות, שבעקבותיה נדקר המתלונן בבטנו ואושפז בבית החולים. לטענת בני משפחתו של המתלונן, הנאשם ובני משפחתו תקפו את המתלונן במכות ובגז מדמיע והנאשם דקר אותו בסכין. מנגד, טענו הנאשם ובני משפחתו כי הם לכודים בתוך בית עקב יידוי אבנים וכי המתלונן נפצע בעת שניסה לטפס על גדר המפרידה בין הבתים. השופט ניתח בהרחבה את עדויות העדים משני הצדדים. היא מצאה כי עדי התביעה היו בדרך כלל בלתי אמינים בעדויותיהם בבית המשפט, שכן הם ניסו למזער את מעורבותו של הנאשם ולהמעיט בחשיבות האירוע, ככל הנראה בשל חוסר עניין בחידוש הסכסוך לאחר שהגיעו לסולחה. עם זאת, הודעותיהם המוקדמות במשטרה היו אמינות יותר, שכן הן נמסרו זמן קצר לאחר האירוע ובטרם הושגו הסכמות. עוד ציין השופט כי עדי ההגנה, רובם קרובי משפחה של הנאשם, מסרו עדויות מגמתיות וחדורי מוטיבציה. בסופו של דבר, השופט העדיף את ראיות התביעה, כולל עד ראייה שראה את הנאשם דוקר את המתלונן, והגיע למסקנה כי התביעה הוכיחה מעבר לספק סביר כי הנאשם דקר את המתלונן וגרם לו לחבלות קשות. השופט הרשיע את הנאשם בחבלה בכוונה והחזקת סכין שלא כדין. ההרשעה התבססה על עדויות של עדי ראייה, איומים שהשמיע הנאשם ונסיבות התקיפה. השופט הדגיש כי גם אם לא נקבעו פרטי האירוע המדויקים, מעורבותו של הנאשם בדקירה, לכל הפחות כמבצע משותף, היא ודאית.