בג"צ 840/97

תקציר

במקרה הנוגע לעקירת תושבי איקרית ובירם, הכיר בית המשפט העליון בהבטחה שלטונית היסטורית לאפשר לתושבים, שפונו ב-1948, לשוב לבתיהם. הבטחה זו קיבלה חיזוק בפעולות ובהצהרות ממשלתיות שונות לאורך השנים, שיצרו מצג שעליו הסתמכו העקורים באופן סביר. עם זאת, העתירה להשבה בפועל נדחתה. בית המשפט קבע כי בעוד הנימוקים הביטחוניים שצוינו בתחילה לפינוי אינם קיימים עוד, שיקולים פוליטיים רחבים יותר מונעים כעת את חזרת התושבים. גורמים פוליטיים אלה, כגון חשש מיצירת תקדים על רקע מתחים גיאופוליטיים מתמשכים, נבחנו במסגרת שיקול דעתה הרחב של הממשלה. למרות שהכיר בעוול שנגרם לעקורים, בית המשפט לא הורה על החזרתם, והעדיף במקום זאת פיצוי באמצעות הקצאת קרקע למקום אחר או תשלום כספי. ההחלטה הדגישה גם את הצורך הציבורי המתמשך ואת הקצאת הקרקע המופקעת, ששימשה מאז למטרות מדינה שונות. אף שבית המשפט ביטל את צווי הסגירה הביטחונית, הוא הדגיש כי הפתרון של פיצוי העקורים, ולא יישובם מחדש באיקרית, הוא מידתי בנסיבות הנוכחיות. בפסק הדין הודגש כי כל שינוי בתנאים הפוליטיים עשוי לגרור בחינה מחודשת של עמדה זו, נוכח החובה המוסרית שהמדינה מכירה בה כלפי העקורים.