ע"א 250/83

תקציר

פסק הדין דן בסמכות השיפוט בתביעות מזונות של בעלי דין מוסלמים ונוצרים בישראל. על פי צו המלך במועצה על פלשתינה, 1922, ענייני מזונות בין בעלי דין מוסלמים נמצאים תחת סמכותם הבלעדית של בתי הדין השרעיים, בעוד שתביעות הנוצרים מטופלות במשותף על ידי בית המשפט המחוזי ובתי הדין הדתיים שלהם. החוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות) נועד להבהיר סמכויות אלה, אך פרשנותו שנויה במחלוקת. השופטים מ' אלון וד' לוין סבורים כי החוק משמר את סמכויות השיפוט הקיימות, כאשר לבתי המשפט המוסלמיים סמכות בלעדית על בעלי דין מוסלמים, ואילו השופט ש' לוין, יחד עם הנשיאים שמגר ובן פורת, מפרשים אותו כמעניק לבית המשפט המחוזי סמכות מקבילה בכל תביעות המזונות, מה שעלול להוביל להתדיינות משפטית מיותרת ולסכסוכים שיפוטיים. דעת הרוב, בראשות השופט אלון, מגיעה למסקנה כי יש לדחות את הערעור, שכן החוק אינו משנה את סמכותם הבלעדית של בתי הדין הדתיים בענייני מזונות שבהם מעורבים בני דתם. השופט לוין תומך בהחלטה זו ומדגיש כי הענקת סמכות מקבילה לבית המשפט המחוזי תגרע מסמכותם של בתי הדין הדתיים, ואילו השופט ש' לוין מסכים עם פרשנות הרוב אך מביע חשש מההשלכות המעשיות של ערכאות מקבילות. פסק הדין מחזק אפוא את סמכותם של בתי הדין הדתיים בתביעות מזונות הנוגעות לבני עדתם, דוחה את הערעור ופוסק למערערים הוצאות משפט מטעם המשיבים.