ע"א 4733/20

תקציר

פסק הדין המדובר הוא דחיית בקשה לעיכוב הליכי הוצאה לפועל. ראשיתה של הפרשה בשנת 1999, אז פתח בנק דיסקונט בהליך הוצאה לפועל נגד לווה שלא עמד בפירעון הלוואה. מקום מגוריו של הלווה היה אמור להיתפס ולהימכר כדי לפרוע את החוב. במהלך השנים נעשו ניסיונות להגיע להסכמה בין הבנק ללווה, שהובילה לתוכנית תשלומי משכנתא מוסדרת. עם זאת, התוכנית לא בוצעה בשל פשיטת הרגל של הלווה ומותו לאחר מכן. בעקבות זאת חידש הבנק את הליכי ההוצאה לפועל. אלמנתו של הלווה, המבקשת, ערערה לבית המשפט המחוזי, שדחה את טענת הפתיחה שלה. בעקבות זאת ביקש המבקש עיכוב ביצוע, אשר נדחה על ידי בית המשפט המחוזי. לאחר מכן ערער המבקש לבית משפט גבוה יותר, וכמעט שנה לאחר מכן הגיש בקשה לעיכוב ביצוע עד להכרעה בערעור. בית המשפט קבע כי המבקש לא פעל לפי הנוהל הנכון והיה עליו לערער על החלטת בית המשפט המחוזי בעניין עיכוב הביצוע. מאחר שלא עשתה כן, לא ניתן לקבל את הבקשה הנוכחית לעיכוב ביצוע. עם זאת, בית המשפט הכיר במועד הדיון בערעור והמליץ לעורך דינו של המבקש להביא זאת לידיעת רשם ההוצאה לפועל אם ייקבע מועד חדש לפינוי, אשר ישקול זאת. הבקשה לעיכוב ביצוע נדחתה, והמבקש לא חויב בתשלום הוצאות.