ת"א 3075/98

תקציר

התובעת, חברת בנייה, תבעה את הוועדה המקומית לתכנון ובנייה על הוצאת היתר בנייה לא תקין, שהוביל לנזקים כספיים. בית המשפט מצא את הוועדה המקומית אחראית לנזקי התובע בשתי עוולות: הפרת חובה חקוקה ורשלנות. ראשית, השופט דן בעוולת הפרת חובה חקוקה. החוק אוסר על הוועדה המקומית להוציא היתרי בנייה הסותרים את התכנית החלה. הוועדה טענה כי התובע הטעה אותה, אך השופט דחה טענה זו וציין כי הוועדה הייתה מודעת לאי התאמתו של ההיתר לתוכנית ואף אישרה אותו. השופט הדגיש כי חובתה של הוועדה היא להימנע מהנפקת היתרים בלתי חוקיים, דבר שלא עשתה. השופט דחה גם את טענות הוועדה בדבר היעדר נזק וקשר סיבתי, וקבע כי הריסת היסודות שנבנו שלא כדין על ידי התובע והוצאות נוספות היו תוצאה ישירה של כישלון הוועדה. בעניין עוולת הרשלנות קבע השופט כי לוועדה המקומית חלה חובת זהירות למסור מידע מדויק לאזרחים, דבר שהיא הפרה בכך שהציגה מצג לפיו היא אינה מחייבת הקפדה על כיסוי התוכנית. השופט הטיל על הוועדה אחריות לרשלנות וקבע כי התנהלותה מעידה על חוסר תום לב. בהתייחסה לסוגיית הנזק, העדיפה השופטת את חוות דעתו של מהנדס התובע על פני זו של הוועדה, ופסקה לתובע 565,852 ₪ בגין השקעות בחפירה ובשלד, 100,000 ₪ בגין הריסת יסודות, 42,000 ₪ בגין אגרת אדריכל והנדסה, 150,000 ₪ בגין דחיית סיום הפרויקט ו-100,000 ₪ בגין הגשת שתי בקשות נוספות להיתר. סכומים אלה היו אמורים להיבחן במועד פסק הדין. השופט שקל גם את הרווח מהיתר הבנייה החדש, המוערך ב-348,335 שקל, וניכה אותו מסך הנזק. הוועדה המקומית שלחה הודעת צד שלישי לאדריכל שטיפל בבקשה להיתר, בטענה שהיא הטעתה את הוועדה. עם זאת, השופט דחה הודעה זו, ומצא את עדותו של האדריכל אמינה ואת טענות הוועדה חסרות בסיס. עוד קבע השופט כי חברת הביטוח שהנפיקה לוועדה פוליסות אחריות מקצועית אחראית לשפותה, שכן פעולות הוועדה לא היו כרוכות במרמה או במרמה. לבסוף, נדחתה גם הודעת הצד הרביעי שהגישה חברת הביטוח נגד האדריכל. הוועדה המקומית חויבה לשלם את הוצאות המשפט של התובע ושל האדריכל. פסק הדין היה אמור להימסר לעורכי הדין של הצדדים בדואר רשום.