רע"א 3945/22

תקציר

בפסק הדין, לאחר ששקל בכובד ראש את טענות הצדדים, התייחס בית המשפט לבקשה כאילו התקבל ערעור והוגש לאחר מכן, כפי שמתיר תקנה 149(2)(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ח-2018. בדרך כלל, ערכאות ערעור נמנעות מלהתערב בהחלטות ביניים פרוצדורליות, אלא אם כן החלטות אלה עלולות להשפיע באופן מהותי על זכויות הצדדים או לשלול אותן, כמפורט בסעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. בית המשפט הגיע למסקנה כי מקרה זה נופל בגדר חריגים אלה. צוין כי פרופ' מלינגר אינו בעל דין בתביעה; מכאן, שלא ניתן להתייחס לתצהיר שלו, שהוגש מטעם עד הגנה, כתצהיר של בעל דין. בית המשפט התייחס לפרשת זלצבורג, והצביע על הרציונל הכללי שלה, אך מצא אותה בלתי ישימה כאן בשל מעמדו הלא-בעל דין של מלינגר. לפיכך, על מנת שמומחיותו בתצהירו תהיה תקפה, על מלינגר להיות צד לתביעה, מה שלא המצב. בית המשפט ציין כי תצהירו של מלינגר יכול להבחין בבירור בין עדות עובדתית לבין מומחיות, כאשר רק סעיפים 1-4 כוללים עובדות, ואילו סעיפים 5-7 כוללים חוות דעת מומחה. משכך, הורו למחוק את סעיפים 5-7 לתצהירו של מלינגר. הערעור התקבל בהתאם, והמשיבים חויבו בהוצאות המערערים בסך 2,000 ₪. ההחלטה ניתנה ביום 14.7.2022.