ת"א 4938-02-19

תקציר

התיק בבית המשפט סובב סביב תביעת שטר חוב בגין שיקים שהוציא הנתבע, לירן, לקבלן בשם עמית קליט, בגין עבודות שנעשו באולם אירועים. השיקים, שנמסרו לעמית קליט ללא שם המוטב, הועברו לתובעת אורשי, אשר ניכתה אותם והחתימה אותם בפניה. כשגילה לירן שעמית קליט לא ביצע את העבודה שסוכמה, הוא ביטל את הצ'קים. אורשי, שהנחה את הצ'קים ושילם עבורם, תבע את לירן לפירעון. השופט פותח וקובע כי אורשי הוא המחזיק התקף של השיקים, על פי פקודת השטרות, למרות הימצאותם של שני שמות על גבי השיקים כמוטבים. לאחר מכן בוחן השופט את מערכת היחסים בין לירן לאורשי, ומגיע למסקנה כי הם נחשבים ל"צדדים רחוקים" שכן אין ביניהם עסקה ישירה, מה שפועל לטובתו של אורשי. נטל ההוכחה מוטל על לירן, הטוען לכשל בתמורה, כלומר עמית קליט לא ביצע את העבודה כפי שסוכם. לירן חייב להביא ראיות לטענה זו, מה שהשופט פוסק שהוא לא עשה מספיק. הראיות שהוצגו, שכללו קבלות ודו"ח הנדסי על העבודה שנעשתה, לא היו חד משמעיות, והשופט קובע כי מדובר בטענה של תמורה חלקית ובלתי מוגבלת, שאינה הגנה תקפה מפני טענת שטר. לאחר מכן, השופטת בוחנת האם אורשי הוא "מחזיק ראוי" בצ'קים, ומסקנתה היא שכך הם פני הדברים. אורשי לקחה את הצ'קים לפני מועד פירעונם, בתום לב ותמורת תמורה - היא שילמה את הצ'קים במלואם - ולא הייתה לה סיבה להאמין שהם חולטו. טענתו של לירן כי אורשי הייתה צריכה לוודא את אישור השיקים נדחית, שכן בית המשפט מקבל את טענתה של אורשי כי השיקים היו שלמים בעת קבלתם, ולירן אישר לעמית קליט להשלים את החסר. בנוסף, השופטת קובעת כי תום ליבה של אורשי ניכר משום ששילמה את הצ'קים מבלי שידעה כי העסקה הבסיסית בין לירן לעמית קליט נכשלה. השופט מתייחס גם לטענתו של לירן כי אורשי לא מילאה אחר צו הגילוי, אשר נדחית שכן לירן היה צריך להעלות סוגיה זו קודם לכן. בפסק הדין דוחה השופט את התנגדותו של לירן ומצדד באורשי, ומורה ללירן לכסות את הוצאותיו של אורשי בסך 20 אלף שקל, המתווספים לחובו הקיים.