ת"א 52072-03-21

תקציר

פסק דין זה דן בתביעה אזרחית בין רואה חשבון או מנהל חשבונות בשם מוריס אזולאי לבין לקוחו, הנתבע. התובע, אזולאי, טען כי הנתבע חייב לו כספים עבור שירותי הנהלת חשבונות והנהלת חשבונות שניתנו במשך מספר שנים. הנתבעת הכחישה את החוב הנטען וטענה כי חלק מהשירותים לא סופקו, חלקם ניתנו ברשלנות וחלק מההסכמים זויפו או הונדסו. השופטת פתחה בהערכת מהימנות עדויות הצדדים. עדותו של התובע תוארה כפולמוסית, וכחנית, מתחמקת וקולנית, ואילו עדותו של הנתבע נמצאה מרשימה בכנותה, בהירותה והיגיוןה. השופטת ציינה כי קשה להאמין לעדותו של התובע, במיוחד בהיותו בעל הדין היחיד בעניינים מסוימים. נקודות המחלוקת העיקריות נסובו סביב קיומם ותוכנם של הסכמים בין הצדדים, לרבות טענות לזיוף וביטול; טענות לכפייה או לחץ בעת חתימה על הסכמים; טענות על הונאה, הונאה או עושק; זיהוי הצדדים המעורבים; שיעור הריבית החוזית; רישום וחיוב עבור שעות נוספות, שעות ייעוץ ושירותים אחרים; הכחשת חלקים מהחוב הנטען וטענות להתיישנותם; טענות לרשלנות מצד התובע ועיכוב בהמצאת מסמכים; והיעדר חשבוניות עבור תשלומים שבוצעו. השופט קבע כי הנתבעת לא הכחישה את קיומם של ההסכמים אלא רק חלק מסעיפיהם. השופטת קיבלה את טענת התובע כי מצופה מאדם לקרוא ולהבין את תוכנו של מסמך טרם חתימתו, וטענות הנתבע בדבר "הנדסה" ו"זיוף" לא פורטו ולא הוכחו. לפיכך, דחתה השופטת את טענות הנתבעת בדבר קיומם של ההסכמים ותוכנם. באשר לטענות בדבר כפייה או לחץ, הסכימה השופטת כי הלחץ הנטען על ידי הנתבע אינו שולל את יכולתו לחתום על ההסכמים מרצונו החופשי. גם טענותיו של הנתבע בדבר הטעיה או תרמית נדחו כבלתי עקביות וחסרות פירוט, מה גם שהנאשם הודה בבית המשפט כי הבין את מהות חתימתו. השופטת דחתה גם את טענות הנתבע ביחס לצדדים המעורבים, ואישרה כי התובע היה צד להליך ולהסכמים, וכי הנתבע אכן היה ערב. השופט אישר את שיעור הריבית החוזי כפי שהוסכם על ידי הצדדים ולא מצא סיבה לבטלו. באשר לרישום וחיוב השעות הנוספות, פסק השופט לטובת הנתבעת, וקבע כי התובעת לא הביאה ראיות מספיקות לשעות העבודה הנוספות, למעט הייעוץ למענק הקורונה, שהנתבעת לא הכחישה. השופטת בחנה את סכסוכי הצדדים הנוגעים לרכיבי החוב הנטען והתיישנותם. באשר לשירותי הנהלת חשבונות בשנת 2012, קיבלה השופטת את טענת הנתבעת כי שירותים אלה ניתנו על ידי צד שלישי, אך אין בכך כדי להשפיע על חישוב החוב כפי שהוצג על ידי התובעת. עם זאת, לגבי השנים 2019 ו-2020 פסק השופט לטובת הנתבעת, וקבע כי התובע לא ביצע כל שירותי הנהלת חשבונות בתקופה זו, ותביעתו בגין שירותים אלה נדחתה. השופט התייחס גם לטענת ההתיישנות וקבע כי החוב לא פקע בשל מספר הודאות בכתב ובעל פה של הנתבע. השופט דחה את טענות הנתבע לרשלנות ועיכוב מסמכים שלא כדין על ידי התובע, שכן טענות אלה היו עמומות, והנתבע לא הביא ראיות מספיקות. השופטת דחתה גם את טענת הנתבע כי תשלומים במזומן לא הופיעו ברישומי התובע, שכן רישומי התובע נמצאו תואמים את ההעברות שבוצעו בפועל. לבסוף, פסק השופט לטובת הנתבעת בנוגע לטענות לקיזוז בגין שירותים שלא ניתנו, לרבות הגעת פקיד למשרדי הנתבעת ורכישת תוכנת הנהלת חשבונות. השופט הורה על ניכויים מהחוב בגין שירותים אלה, שפוזרו על פני השנים הרלוונטיות לצורך חישוב קל. בסך הכל, לאחר חישוב ההפחתות והקיזוזים, קבעה השופטת כי הנתבעת חייבת לתובע סך של 53,844 ₪, מתוכם ריבית בסך 13,390 ₪ מיום 31.12.2020 ועד למועד פסק הדין. סכום זה היה אמור להיות משולם בתוך 30 יום, או שהוא היה כרוך בריבית שנתית של 10%. שני הצדדים נדרשו לשאת בהוצאותיהם ובשכר טרחת עורך דינם, ולנתבע ניתנה זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בבאר שבע.