ת"א 37819-09-16

תקציר

פסק הדין מסכם שורה של קווים מנחים ותקדימים משפטיים בנוגע לפסילת שופט על בסיס חשד למשוא פנים. פסק הדין חוזר על העיקרון לפיו כל בקשה לפסילה תוגש בהזדמנות הראשונה האפשרית עם היוודע הנסיבות שהובילו לפסילה האמורה. היא מדגישה כי טענות לפסול אינן יכולות להיחשב כאמצעי טקטי וחייבות להיות אובייקטיביות, ולא להתבסס על רגשותיו הסובייקטיביים של בעל הדין. המבחן למשוא פנים הוא מבחן אובייקטיבי, ונדרשים מקרים קיצוניים של משוא פנים או דעה קדומה כדי ששופט ייפסל. אי הסכמה עם החלטות שופט בנוגע לניהול משפט או הבעת אי שביעות רצון אינן עילה בדרך כלל לפסילה. האחריות לניהול המשפט מוטלת על בית המשפט, וניסיונותיו לנווט את ההליך הם חלק מסמכותו הטבועה בו. תחושותיהם של בעלי דין כי החלטות או הערות של שופט אינם מצביעים באופן אוטומטי על היעדר משוא פנים. פסק הדין גם מדגיש את חשיבותה של הגשה במועד, ומבקר את הבקשה האחרונה לפסילה מכיוון שלא עמדה בכלל ההזדמנות הראשונה. היא מדגישה כי ביטויי מורת רוח או אף אמירות מעליבות כלפי בעלי דין אינם עילה מספקת לפסילה. החלטות הרכב השופטים והתבטאויותיו במקרה זה נמצאות בגדר הנורמה ואינן חורגות מהנוהג המקובל. לכן, הם אינם מצדיקים חשש אמיתי מפני משוא פנים. השופט מדגיש כי הביקורת על התנהלות הסנגור אינה אישית אלא מקצועית ונועדה לקדם את הדיון. ככלל, בית המשפט מדגיש את הצורך במבחן אובייקטיבי של משוא פנים וקובע כי הוא שופט אך ורק על סמך הראיות שהוצגו, ודוחה את בקשת הפסילה.