ע"א 2281/06

תקציר

פסק הדין של בית המשפט העליון בוחן את השלכותיה של תקנה 125 לתקנות ההגנה (שעת חירום), 1945, המסמיכה מפקדים צבאיים להכריז על אזורים כסגורים מטעמי ביטחון. המערערים, בעלי קרקעות שנפגעו מסגרים כאלה, תבעו פיצויים, בטענה כי התקנה פוגעת בזכויות הקניין שלהם לפי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. השופט דנציגר תמך בתחילה בפיצויים, והציע לפרש את התקנה באופן גמיש בהתאם לערכים החוקתיים המודרניים. עם זאת, השופטים ג'ובראן ופרוקצ'יה חלקו על כך, וקבעו כי תקנה 125 נועדה במקורה להוות "הסדר שלילי", כלומר לא ניתן מקום לפיצוי בגין הגבלות תנועה, שכן הן אינן מהוות הפקעת רכוש ישירה. הם הדגישו כי כוונת המחוקק המקורית, שהתמקדה בביטחון ללא הוראות פיצוי, נותרה תקפה למרות ההתפתחויות החוקתיות. בית המשפט הדגיש את האתגר שבאיזון בין צורכי הביטחון הלאומי לבין זכויות הקניין של הפרט והציע כי נדרשת פעולה חקיקתית, ולא פרשנות שיפוטית, כדי להתמודד עם סוגיה מתמשכת זו. הרוב הגיע למסקנה כי ללא מנדט חקיקתי לפיצויים, יש לדחות את הערעור, תוך הכרה בחומרת התקנה אך קביעה כי התערבות שיפוטית אינה יכולה לגבור על המסגרת הסטטוטורית הקיימת. פסק הדין ציין את הצורך ברפורמה חקיקתית שתתאים את תקנות הצבא והביטחון לערכים דמוקרטיים עכשוויים, תוך רמיזה להשלכות רחבות יותר על זכויות האדם בהקשרים כגון שימוש ברכוש בשעת חירום. בנוסף, ביטל בית המשפט הוצאות שנפסקו בעבר נגד המערערים, מתוך הכרה במורכבותן ובמשמעותן של השאלות המשפטיות הכרוכות בכך. החלטה זו מדגישה את המתח בין ההגנה על האינטרסים של המדינה לבין זכויות הפרט בתוך הנוף המשפטי הייחודי של ישראל, שבו שרידי חוקים מהתקופה הקולוניאלית ממשיכים להתנגש לעתים עם התפתחותה החוקתית הדינמית של המדינה.