ע"א 158/78

תקציר

פסק הדין בפ"מ נ' מדינת ישראל כרוכה בסכסוך חוזי בין חברה פרטית (המערערת מס' 2) לבין ממשלת ישראל (המשיבה). החברה בנתה דירות להשכרה לעולים חדשים במסגרת תוכנית בחסות המדינה. מרכיב מרכזי בתוכנית זו היה חוזה, שנחתם בשנת 1970, שקבע את שיעורי השכירות לתקופה של 12 שנים. החוזה כלל סעיף שאפשר למשרד השיכון להתאים את שכר הדירה לאחר חמש, שמונה ועשר שנים, בהתאם לתנאים הכלכליים במדינה. כשהתקרבה תקופת החומש ביקשה החברה העלאה של שכר הדירה, שמשרד השיכון אישר, אך רק ב-40%, החל ממרץ 1976. החברה ערערה על החלטה זו, בטענה כי היא שרירותית ואינה מתחשבת מספיק בשינויים במשק. תחילה עתרו לבג"ץ, אך התביעה נדחתה מאחר שבית המשפט קבע כי אין לו סמכות לדון בעניינים חוזיים. לאחר מכן פנתה החברה לבית המשפט המחוזי בבקשה לקבל הצהרה על דמי השכירות הסבירים, בהתחשב בתנאים הכלכליים. עם זאת, בית המשפט המחוזי דחה את התביעה בשלב מקדמי, בקובעו כי החלטת המשרד נתונה לשיקול דעתו המוחלט וכי לבית המשפט אין קריטריונים לקביעת העלאת שכר דירה אחרת. החברה ערערה על החלטה זו לבית המשפט העליון, בטענה כי בית המשפט המחוזי שגה בפרשנותו לחוזה ולא היה עליו לדחות את התביעה ללא שמיעת ראיות. בית המשפט העליון, בהרכב השופטים אשר, שמגר ובן-פורת, הסכים עם המערער כי היה על בית המשפט המחוזי לשמוע את חומר הראיות. בית המשפט העליון אמנם לא הביע דעה לגופן של הטענות, אך השופט אשר הציע להחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי לדיון מלא בשאלה האם משרד השיכון פעל בחוסר תום לב. הוצאות הערעור נפסקו למערערת, ודיון חוזר ייקבע בהתאם לתוצאה.