ע"פ 389/72

תקציר

חמישה מערערים הורשעו בבית המשפט המחוזי בשוחד לפי סעיף 3 לחוק לתיקון דיני העונשין (עבירות שוחד) ונגזרו עליהם עונשי מאסר וקנסות. השוחד שולם לעובדי עמידר, החברה הלאומית לשיכון עולים, כדי להשיג דירות מחוץ לשורה. המערערים ערערו על גזר דינם לבית המשפט העליון, בטענה כי המאסר אינו חוקי. בית המשפט העליון קבע כי בעוד הכלל הוא ששוחד מחייב מאסר, ישנם חריגים. במקרה דנן, המערערים לא היו יוזמים או מפריעים, ופעלו מתוך מצוקה אישית עקב בעיות דיור, ללא עבר פלילי קודם. הטלת עונשי מאסר בפועל בתופעת השוחד ההמוני הייתה הכרחית כדי לקיים את החוק, אך החריגה הראשונה מהגינות לא הצדיקה מאסר אם לא נשקפת סכנה לשלום הציבור. הקנסות יעמדו בעינם, אך עונשי המאסר יהיו על תנאי. באשר לשני מערערים שערערו על הרשעתם, לא מצא בית המשפט פסול פרוצדורלי בכך שבית המשפט המחוזי מינה מתורגמן לאחד מהם. בית המשפט אישר גם את ההרשעה, שכן המערערים ידעו שהם משלמים שוחד. לפיכך, הערעורים על ההרשעה נדחו. באשר לגובה העונש, אישר הרוב בבית המשפט את עונש המאסר לארבעה מערערים, אך הפחית את עונשו של מערער אחד לשלושה חודשים, נוכח מצב הדיור הנואש שבו. השופט ח' כהן חלק על כך, וטען כי עונש המאסר בפועל הוא מיותר ובלתי צודק בנסיבות אלה. ההחלטות התקבלו פה אחד בתיקים 389/72 ו-412/72, וברוב דעות בשלושת המקרים האחרים.