ת"א 33221/01

תקציר

הסוגיה המרכזית בפסק דין זה נסובה סביב אופיו של שובר עסקה בכרטיס אשראי בשווי 60,776 ₪, חתום על ידי התובעת ומנהלה. התובע טען כי השובר שימש כבטוחה לעסקת ליסינג רכב ולא היה צריך להיגבה על ידי הנתבע 1, ואילו הנתבע 1 טען כי מדובר באמצעי תשלום. השופטת מצאה כי התובעת לא הביאה ראיות מספיקות לכך שהשובר נועד לשמש כבטוחה בלבד, ובמקום זאת שימש כאמצעי תשלום תקף. כמו כן, אישר השופט את מעשיהם של הנתבעים 2 ו-3, שהיו מתווכים פיננסיים, בחיוב התובע בסכום השובר. השופטת הדגישה כי התובעת לא הוכיחה כל כשל בתמורה או פגמים חוזיים שיפטרו אותה מתשלום, מה גם שכבר קיבלה את הרכב. על פי תנאי הסכם ההצטרפות, התובעת אישרה לנתבעת 2 לחייב את חשבונה בגין כל שוברים עליהם חתמה. עוד ציינה השופטת כי השיהוי בגביית סכום השובר פעל לטובתה של התובעת, ואיפשר לה ליהנות מהכספים לתקופה ממושכת ללא תשלומי ריבית או הצמדה. בסופו של דבר נדחתה התביעה, והתובע חויב לשלם הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין לכל אחת מקבוצות הנתבעים.