ת"א 18769-02-16

תקציר

בפסק דין זה התייחס בית המשפט למחלוקת בנוגע לתשלום דמי שימוש בנכס ששימש את הנתבעים ללא הסכמה. בית המשפט קיבל את התביעה באופן חלקי, וקבע כי הנתבעים חייבים בתובעת דמי שימוש עבור התקופה שמיום 9.2.2009 ועד ליום 9.2.2016. התובע טען לשכר טרחה גבוה יותר על בסיס שימוש מסחרי פוטנציאלי בנכס כמרפאה, אך המומחה שמונה על ידי בית המשפט המליץ לחשב על בסיס שימושו בפועל כמועדון גמלאים. בית המשפט אימץ גישה זו, ודחה תביעות לנזקים נוספים או רווחים שאבדו כתוצאה מפיתוח מסחרי. כמו כן, בית המשפט דחה את טענות הנתבעים לפטור על בסיס דיני עשיית עושר ולא במשפט, וקבע כי רווחיהם באו על חשבון התובע במהלך עיסוקם הבלתי מורשה. בית המשפט קבע כי התובע אינו יכול לתבוע שכר טרחה מעבר לשבע שנים שקדמו לתביעה, בשל תקופת ההתיישנות. עם זאת, היא דחתה טענות של מניעה שיפוטית שאולי השהתה מגבלות אלה, וציינה כי התובע לא הגיש מיד לאחר שכביכול הסיר מכשולים כאלה. בית המשפט אישר חישוב שנתי של שכר טרחה בשיעור של 6% מערך הנכס כשיעור הוגן, העולה בקנה אחד עם שיעורי השימוש שלא בהסכמה, ודחה תביעות פיצויים אחרות, כולל הפסדים מאי היכולת לפתח מרפאה יוקרתית. בקשות נוספות, כגון תביעות שיפוי נגד החברה של העובד ותביעות הנוגעות להכנסות הנתבעים מהנכס, נדחו אף הן. הוצאות חוות דעת מומחים, הליכים משפטיים ושכר טרחת עורך דין יוחזרו על ידי הנתבעים לתובעים. בית המשפט הורה לצדדים להגיע לפסק דין מוסכם על הסכומים המפורטים בתוך 14 יום, כדי למנוע התערבות שיפוטית נוספת.