ת"א 4680-10-19

תקציר

המחלוקת המרכזית במקרה זה נסובה סביב התמורה למכירת חלקת מקרקעין, כפי שהוסכם בשני חוזים, ב' ו-ג'. חוזה ב', שנערך בשנת 2007, קבע תמורה של 60,000 ₪, ואילו התובעים טענו כי התמורה בפועל הייתה 412,000 ₪. חוזה ג', שהחליף את ב' לאחר שנתיים וחצי, קבע תמורה זהה לזו של ב'. התובעים, יורשיו של המוכר, טענו כי הרוכש לא שילם את מלוא התמורה ובכך הפר את חוזה ג', ואילו הנתבע טען כי הסכום של 200,000 ₪, ששולם זמן קצר לאחר חתימת ב', מהווה את מלוא התמורה. בית המשפט בחן את התנהלות הצדדים ומצא כי הנתבע שילם 200,000 ₪ כתמורה הריאלית בגין הנכס, אשר חולקה בין המוכר, עורך דינו ובנו של המוכר לצורך פירעון חוב. סכום זה שולם פעם אחת בלבד ולא הוחזר לקונה לאחר מכן. עוד קבע בית המשפט כי ביטול חוזה א', הסכם מתנה וביצוע חוזה ג' התרחשו לבקשת בנו של המוכר עקב עיקול על חשבונה של אשתו דאז הקשור לחוב מס שבח מחוזה ב', וכן מחלוקת על מיקום החלקה שנמכרה תחת חוזה ב'. זאת ועוד, ניסיונו של הבן לרשום מחדש את המקרקעין על שמו למרות ביטול חוזה א' המחיש את חוסר תום לבו. בית המשפט קבע כי ביטולו של חוזה א' תקף למרות שלא אושר על ידי רשויות מיסוי המקרקעין משום שהבן יכול היה להבטיח את אישורו בקלות, אך לא בשל חוסר תום לבו. כפי שראה זאת בית המשפט, חוזה ג' ייצג חליפין תקף, והנתבעת מילאה את התחייבויותיה על פיו. עוד ציינה השופטת כי הנתבעת בנתה בית על הנכס על בסיס חוזה ג'. באשר לטענת התובעים כי חוזה ג' היה בלתי חוקי משום שניסה להונות את רשויות המס על ידי קביעת תמורה נמוכה יותר, בית המשפט הכיר בכך אך הפעיל את שיקול דעתו להורות על אכיפת החוזה בכל מקרה, בהינתן שהתמורה כבר שולמה, הנתבע הסתמך על החוזה, וניתן לתקן את אי החוקיות על ידי דיווח לרשויות המס על מחיר העסקה האמיתי. משכך, דחתה השופטת את התביעה המתוקנת, אישרה את תוקפו של חוזה ג' והורתה לצדדים להודיע למשרד מיסוי מקרקעין על התמורה בפועל. כמו כן הוטלו על התובעים אחריות להוצאות המשפט של הנתבעת, בסך 20,000 ₪.