בג"צ 4400/92

תקציר

פסק הדין מתייחס לשתי עתירות נגד החלטת ממשלת ישראל להפסיק את הבנייה ביהודה ושומרון בשל שינוי מדיניות. העתירה הראשונה, בג"ץ 4400/92, שהוגשה על ידי המועצה המקומית קריית ארבע, מבקשת לחדש תכניות בנייה באזורים מסוימים שבתחום שיפוטה. התוכניות אושרו בעבר אך הופסקו בשל המדיניות החדשה. העתירה השנייה, בג"ץ 572/93, שהגישו תנועות ההתנחלות, מערערת על חוקיות החלטת הממשלה והצו שבעקבותיה בטענה שהיא מפלה את ההתיישבות היהודית. לטענתם, ההחלטה והצו חורגים מסמכויות הרשויות, פוגעים בזכויות יסוד ואינם סבירים ושרירותיים. בג"ץ קבע כי מדינת ישראל מנהלת את יהודה ושומרון תחת ממשל צבאי ולהתנחלויות הישראליות שם מעמד משפטי ייחודי. בית המשפט סירב להתערב בבג"ץ 572/93, שכן הוא כוון נגד מדיניות הממשלה הכללית ולא פגע בזכות ספציפית כלשהי. בעניין בג"ץ 4400/92 קבע בית המשפט כי החלטת הממשלה והצו תקפים משפטית וביצעו שינוי מדיניות עקב שינוי סדרי עדיפויות לאומיים. הצו נועד לעצור הליכי תכנון של תוכניות מתאר שטרם אושרו, למעט חריגים שנדונו על ידי ועדה מיוחדת. ועדה זו, ששמעה את בקשת העותר, פעלה בסבירות ובמסגרת סמכותה. זאת ועוד, דחה בית המשפט את טענות העותרים לאפליה. היא קבעה כי אין השוואה בין יישובים ישראליים ליישובים ערביים באזור, שכן יש להם מסגרות משפטיות שונות. בית המשפט הדגיש כי היישובים היהודיים קיבלו בעבר הטבות, ושינוי המדיניות הנוכחי אינו מהווה אפליה. בנוסף, נערכה הבחנה בין מיקומים בתוך שטחה הריבוני של ישראל לבין אלה הנמצאים בשטחים הכבושים, בהתבסס על המשטרים המשפטיים השונים החלים עליהם. בסופו של דבר נדחו שתי העתירות, שכן בית המשפט לא מצא פגמים משפטיים בהחלטת הממשלה או בצו. הצווים המותנים שהוצאו בעבר בוטלו, והעותרים לא חויבו בהוצאות.