ה"פ 14500-01-12

תקציר

המחלוקת בין המבקשת לעירייה נסובה סביב חכירת חלקת קרקע. חוזה החכירה המקורי נחתם בשנת 1951 לתקופה של 60 שנה, עם אופציה לחידוש לתקופה של 49 שנים נוספות. המבקשת, המחויבת בחכירה המקורית, מבקשת לממש אופציה זו אך חולקת על העירייה באשר לאופן חישוב שווי החלקה לתקופת החכירה הנוספת – דבר המהווה את לב המחלוקת הנוכחית. לטענת המבקשת, יש להעריך את שווי החלקה על בסיס זכויות הבנייה שמומשו בפועל על ידי החוכר המקורי, ואילו העירייה טוענת כי יש לחשב אותה על פי הזכויות שניתן היה לנצל על פי תב"ע מאושרת אך טרם פורסמה, המכונה תמ"א ק'. השופט פותח בבחינת היקף הזכויות שהוענקו בחכירה המקורית. נמצא כי בחוזה החכירה מצוין בבירור כי זכויות הבנייה הן בהתאם לתמ"א ק', שאושרה אך לא פורסמה רשמית עם תחילת החכירה בשנת 1950. למרות זאת, רשויות התכנון ראו בה אישור והעניקה זכויות לחוכרים תחתיה. לפיכך הוענקו לחוכר המקורי זכויות בנייה מכוח תכנית יא', המתווה כושר בנייה של 150% משטח המגרש (2,835 מ"ר). משכך, קובע השופט כי חידוש חוזה החכירה חייב להתבסס על זכויות הבנייה המפורטות בתכנית יא'. זאת ועוד, באשר למחלוקת הפרשנית על סעיף 2.3.1.1.1.1.1 של החוכר, מצדד השופט בפרשנות העירייה לפיה יש לחשב את שווי החלקה למימוש חלקי לפי תכנית יא. זאת, משום שפרשנותו של המבקש סותרת את תנאי החכירה המקוריים ואת ההיגיון שלהם, ותביא לתוצאה אבסורדית. לפיכך, התביעה נדחית, והמבקש חויב בהוצאות המשפט של העירייה, בסך 15,000 ₪.