רמ"ש 43377-03-13

תקציר

פסק הדין דוחה את טענת המבקש מכל הבחינות. ראשית, באשר לבקשת המבקש לדחייה סופית של החלטת בית משפט קמא, מציינת השופטת כי בית משפט קמא טרם סיים את דיוניו ועל כן ערעורו של המבקש מוקדם מדי. לגופו של עניין, נדחית פרשנותה של המבקשת להסכם הגירושין. אמנם צודק המבקש בטענתו כי אין להשתמש בזיקה בין זכות קדימה לזכות הקיזוז לצורך סחבת, אך אין בכך כדי להשפיע על תוקפו של ההסכם. בית המשפט מקבל גם את עמדת המשיב כי ההסכם מבסס זיקה הדוקה בין זכויות בני הזוג לרכוש זה את חלקו של זה ברכוש המשותף לבין הפחתה אפשרית של מחיר הרכישה בדרך של קיזוז. טענת המבקש כי סכומי הכסף הגדולים שבידי האישה אמורים לפטור אותו מחובתו לשלם מזונות זמניים נדחית אף היא, שכן על פי הדין העברי חובת הבעל לפרנס את אשתו קודמת לנכסי האישה. נכסי האישה אינם נלקחים בחשבון בעת קביעת חובת הבעל במזונות, למעט במקרים של גירושין שנגרמו עקב התנהגות בלתי הולמת של האישה או כאשר האישה מסרבת לקבל פיזית את הגט. במקרה זה, האישה התייצבה בסופו של דבר לקבלת הגט ואין כל ראיה לחוסר תום לב מצדה. כמו כן, חובת תשלום המזונות נמשכת גם לאחר מתן הגט, ולבית המשפט שיקול דעת לקבוע האם יש להשיב מזונות ששולמו ביתר. מאחר שהמזונות שימשו למימון הוצאותיה של האישה, ההנחה היא שהיא כבר הוציאה את הכסף ולכן לא יהיה זה צודק לבקש בדיעבד את החזרתם. לבסוף חויב המבקש בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 5,000 ₪.