ערר 26/05

תקציר

פסק הדין דן בהיבטים הפרוצדורליים והמהותיים של בקשה לפסילת שופט בוועדות הערר במקרה הנדון. הסוגיה הפרוצדורלית נסובה סביב השאלה האם ניתן להגיש בקשה לפסילה לאחר מתן פסק דין, ודעת הרוב גורסת כי לא ניתן לעשות זאת. פסילת השופט לאחר סיום הדיון לא נועדה לעצור את ההליך, אלא לבטל את פסק הדין בשל משוא פנים לכאורה. יש לכלול בקשה זו בהליך הערעור, ומאחר שהוגשה לאחר פסק הדין, אין לה כל שחר. יתר על כן, הבקשה פגומה בכך שהוגשה באיחור, ללא תצהירים מפורטים התומכים בעובדותיה. לגופה של בקשת הפסילה, דעת הרוב גורסת כי יש להחיל את הדין המהותי על פסילת שופטים החל בבתי המשפט בישראל גם על ועדות הערר. המבחן המתאים לפסילה הוא מבחן של "חשש ממשי למשוא פנים", ולא אמת המידה של "חשש סביר" שהציעו המבקשים. שתי עילות הפסילה שהצביעו המבקשים – תפקידיו המקצועיים הקודמים של השופט ומועמדותו לתפקיד מנהל מקרקעי ישראל – נדחות. תפקידיו הקודמים של השופט לא היו קשורים לערעור ורחוקים בזמן מכדי להיחשב עילה תקפה לפסילה. בנוסף, מועמדות לתפקיד שאינו קשור לערעור אינה יוצרת חשש סביר או ממשי למשוא פנים. לפיכך, דעת הרוב אינה מוצאת בסיס לפסילה ודוחה את הבקשה. כמו כן היא פוסקת למשיב הוצאות בסך 5,000 ₪ שיישאו בהן המבקשים. חוות הדעת החולקת מסכימה עם מסקנות הרוב הפרוצדורליות והמהותיות, אך מביעה פליאה על התנהלות המבקשים ומדגישה כי הערעור כבר נדון והוכרע.