ע"א 422/75

תקציר

התיק נסוב סביב דירה שכורה וסכסוך בין המערערת, הטוענת לבעלות על מחצית הנכס במשותף עם בעלה, לבין הדייר המשיב. השוכר שכר את הדירה באמצעות הסכם שכירות עם בעלה של המערערת, שכלל אופציה לרכישה. עם זאת, המערערת טענה כי לא הסכימה לשכירות או לאופציית המכירה וביקשה את פינוי השוכר. שופט בית משפט השלום פסק תחילה לטובת המערער, אך על ההחלטה הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי, שצידד במשיב. לאחר מכן הובא התיק בפני ערכאה גבוהה יותר, בראשות השופט בייסקי. השופט בייסקי שותף לצערו של שופט בית משפט השלום כשהורה על פינוי הדייר, אך נאלץ לחלוק על החלטת בית המשפט המחוזי. מסקנתם היא כי למערער זכויות טובות יותר בדירה מאשר למשיב. השופטת מסבירה כי טענת המערערת כי היא הבעלים של מחצית הנכס אינה עמומה וכי הוכיחה די הצורך את זכויותיה בדירה. בנוסף, מבהירה השופטת כי טענות המשיב בדבר ידיעתו והסכמתו של המערער אינן מוכחות. אין כל ראיה לקשירת קשר, ומהקביעה בהסכם השכירות עצמו משתמע כי הבעל אינו הבעלים היחיד, דבר שהיה צריך לעורר חשד. השופט מתייחס גם לרעיון של איחוד משאבים בין בני זוג והרלוונטיות שלו למקרה. הם מסבירים כי חוק המשאבים המאוחדים מרמז שגם אם נכס רשום על שם אחד מבני הזוג, הוא עדיין בבעלות משותפת. עם זאת, אין להחיל עיקרון זה רטרואקטיבית כדי לגבור על זכויותיו המוכחות של המערער בנכס. זאת ועוד, השופטת דוחה את הטענה כי המערערת הסמיכה במשתמע את בעלה לפעול מטעמה בעניין זה, ומדגישה כי עובדות מקרה זה שונות באופן מהותי מתקדימים קודמים. לפיכך, השופט בייסקי פוסק לטובת המערערת ומחזיר על כנו את החלטתו הראשונית של בית משפט השלום לפנות את הדייר המשיב. פסק דינו של השופט ניתן ברוב דעות, והמערער אחראי להוצאות המשפט של המשיב, בסך 3,000 ל"י.