עת"מ 237/08

תקציר

עיקר המחלוקת במקרה דנן נסובה סביב השאלה האם המשיבים, קרי המועצה הדתית והמשרד הממונה על ניהול שירותי הדת, הפלו לרעה את העותרים בכך שמנעו מרבניהם גישה למקוואות ציבוריים המלווים במועמדים לגיור. העותרים, המייצגים מוסדות יהדות מסורתית ומתקדמת, טענו כי שלילה זו פוגעת בחופש הדת שלהם ובזכויות השוויון שלהם. הם ביקשו הוראה מבית הדין לאפשר לאנשיהם גישה למקוואות אלה או להסדיר את כניסת אנשיהם בליווי מתגיירים. עם זאת, בית המשפט מצא כי מעשיהם של המשיבים לא היו בלתי חוקיים. חוק שירותי דת מחייב מועצות דתיות לספק שירותי דת, שאינם כוללים טקסי גיור. לפיכך קבע בית המשפט כי ההבחנה של המשיבים בין מערך גיור ממלכתי לבין גופים פרטיים לשירות שאינו מחויב על פי דין לספק היא רלוונטית. כמו כן, בית המשפט הדגיש כי טקסי הגיור בישראל שנויים במחלוקת, והחלטת המשיבים שלא לערב גופים פרטיים בטקסים כאלה הייתה סבירה. לפיכך, העתירה העיקרית נדחתה. באשר לעתירה החלופית הבהיר בית המשפט כי אין לו בהירות וסמכות מוסמכת לפסוק, ועל כן גם היא נדחתה. לבסוף, בהתחשב בנסיבות, החליט בית המשפט כי כל צד יישא בהוצאותיו, תוך הימנעות מקנסות כספיים. פסק דין זה, שניתן ב-15 במארס 2010, מחזק את התפיסה כי למוסדות ציבור שיקול דעת במתן שירותים מעבר לחובתם החוקית, הכוללת במקרה זה טקסי גיור.