ע"פ 1195/19

תקציר

בסקירה מקיפה של תיק הערעור, פסק הדין קבע כי יש לדחות את הערעור, תוך שמירה הן על ההרשעה המקורית והן על גזר הדין. המערער הסכים בעבר להסדר טיעון והודה בעבירות, ובכך ויתר על זכותו לערער על ההרשעה בשלב הערעור. בית המשפט שב והדגיש כי על פי סעיף 350 לחוק העונשין, ההרשעה בשידול קורבן לביצוע מעשה מגונה, גם באמצעים דיגיטליים, מוצדקת ומתיישבת עם פרשנויות משפטיות קיימות שאינן מבדילות ביניהן על פי מדיום העבירה. גם טענתו של המערער בדבר חומרת העונש נדחתה, שכן בית המשפט הדגיש את האופי המכוון והשיטתי של מעשיו. במשך מספר חודשים ניצל המערער את תמימותן של מספר רב של קטינות באמצעות אפליקציה מוזיקלית, מעשים שבית המשפט ראה בהם מעשים מגונים מבחינה מוסרית וראויים לענישה חמורה למרות שהתנהלו ברשת. המערער אמנם הביע חרטה ועסק בשיקום, אך אין בכך כדי להצדיק עונש מופחת נוכח חומרת העבירות. כמו כן, הפיצוי הכספי שהוקצה לנפגעים אושר, תוך ציון הנזק הנפשי שנגרם וציון העובדה כי מעמדו הכלכלי של הפוגע אינו משפיע על קביעת הפיצוי. בסופו של דבר, הקונצנזוס בין השופטים היה לקיים את פסק הדין המקורי כפי שנוסח על ידי השופט נעם סולברג, בהסכמת השופטים מ' מזוז וי' אלרון.