ע"פ 2510/92

תקציר

השופט י' זמיר דן בערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת מפברואר 1994 שעסק בתיק פלילי של החזקת סמים והובלתם. המערער, יחד עם שני נאשמים נוספים, הואשמו בהחזקת סם מסוכן (הרואין וחשיש) שלא לשימוש עצמי. הם נסעו לאזור מטולה, אספו חבילות שהושלכו משטח לבנון והכילו את הסמים ונעצרו על ידי המשטרה עם החבילות ברכב. בעוד סמיר איברהים הודה ונידון ל-13 שנות מאסר, המערער וחאלד חמו הודו שלא באשמתם. בית המשפט המחוזי בנצרת מצא את שלושתם אשמים, כאשר על חאלד והמערער נגזרו עונשי מאסר של 15 ו-13 שנים, בהתאמה. המערער ערער הן על גזר הדין והן על חומרת העונש. בערעור נטען, כי שגה בית משפט קמא בהרשעת המערער על סמך הראיות המהותיות שהוצגו. המערער טען כי הוא עובר אורח תמים, ללא ידע על הסמים ברכב. עם זאת, בית משפט קמא לא האמין לגרסה זו, מצא סתירות בעדותו של המערער והסתמך על הודאתו של סמיר וראיות נוספות. עוד נטען בערעור כי שרשרת המשמורת לא הוכחה, אך בית המשפט דחה טענה זו וציין כי הסנגור הודה בכך בעבר. כן קמה חזקה כי הסמים הוחזקו ביודעין, טענה שהמערער לא הצליח להפריך. משכך, בחר בית המשפט שלא להתערב בהרשעתו של בית משפט קמא. באשר לגזר הדין טען המערער כי הוא מוגזם. בית המשפט שוב חלק על כך, וציין את חומרת העבירה ואת עקרון האחידות בגזר הדין של נאשמים שותפים. מאחר שהמערער לא הודה באשמה ולא הביע חרטה כפי שהביע סמיר, לא ראה בית המשפט סיבה להפחית את עונשו מתחת לעונשם של שותפיו להגנה. בהתחשב בעמדת המחוקק ביחס לעבירות אלה ובפסיקות קודמות, החליט בית המשפט כי אין בסיס להקל בעונש ודחה את הערעור הן על ההרשעה והן על גזר הדין. השופטים ט' אור וצ' א' טל הצטרפו לפסק דינו של השופט י' זמיר.