עתפ"ב 66577-05-24

תקציר

הכרעת הדין דנה ביסודות כתב האישום ובראיות הדרושות לייעודה התכנוני של הקרקע, ומגיעה למסקנה כי ייעוד הקרקע כחקלאית בתוך קו בניין הוכח מעבר לספק סביר, ולכן השימוש שעשו המערערים דרש היתר. טענות המערערים בדבר הכחשת כתב האישום ובקשת הגנה מפני צדק נדחו, שכן בית המשפט אישר את ממצאי בית משפט קמא לפיהם המערערים הודו בכתב האישום וידעו על השימוש האסור במקרקעין. גם הטענה בדבר אכיפה בררנית נדחתה, שכן בית המשפט מצא כי המשיב הוכיח את הפסקת מרבית המקרים של שימוש אסור והסביר את היעדר האכיפה במקרים אחרים. בית המשפט העדיף את עדותו של עד התביעה על פני עדותו של עד ההגנה, ומצא אותה אמינה יותר. נדחתה אף היא הסוגיה המשפטית העיקרית הנוגעת לטענת המערערים כי רישיון העסק שקיבלו פוטר אותם מאחריות פלילית. בית המשפט הבחין בין המקרה הנוכחי לבין פסקי דין קודמים בהם זוכו נאשמים בשל חוסר תיאום בין הרשויות וידיעת המערערים על השימוש האסור בקרקע. נפסק כי המערערים היו מודעים לצורך בהיתר אך לא הצליחו לקבלו, והסתמכותם על רישיון העסק אינה סבירה. בית המשפט דן גם בטענות הבעלים ודחה את טענותיהם בדבר מילוי חובותיהם והסתמכותם על ייעוץ משפטי, וקבע כי הם לא פעלו בתום לב. הן הערעור על ההרשעה והן גזר הדין נדחו, כאשר בית המשפט אישר את פסק דינו של בית משפט קמא כמבוסס על יסודות משפטיים ועובדתיים מוצקים.