עפ"ג 26952-04-22

תקציר

במקרה הנדון, קבע ערכאת הערעור כי בית משפט קמא הקל יתר על המידה בגזר דינו של המשיב, שהיה מעורב בהתפרעויות רבות שהתאפיינו ביידוי אבנים לעבר שוטרים. ערכאת הערעור מצאה צורך להתערב בגזר הדין, והדגישה כי התערבויות כאלה שמורות בדרך כלל לנסיבות ייחודיות וחריגות. בית המשפט הדגיש את חומרת מעשיו של המשיב וציין כי התפרעויות המוניות מהוות סיכון ממשי לשלום הציבור, לחיי אדם ולרכוש. בית המשפט הסכים עם בית המשפט קמא כי פעולות אלה פוגעות בריבונות המדינה ובשלטון החוק, ומחייבות מדיניות ענישה מחמירה כדי להרתיע מפני התנהגויות כאלה. חרף היעדר הרשעותיו הקודמות של המשיב ונסיבותיו האישיות, סבר בית המשפט כי אין בהן כדי לגבור על חומרת העבירות או על חוסר נכונותו לכאורה של המשיב להכיר בחומרתן. בית המשפט לערעורים הדגיש את חשיבות ההרתעה האישית והכללית בגזר הדין, תוך שהוא מצטט תקדימים עדכניים הקוראים להחמרת העונשים על עבירות התפרעות המונית. הדבר מתיישב עם כוונת המחוקק, שקבע עבירות של יידוי אבנים בנסיבות מחמירות, שעונשן חמור. בית המשפט הגיע למסקנה כי העונש שהוטל עליו בעבר אינו נותן מענה מספק לצורך בהרתעה ובמניעה, והחליט במקום זאת להגדיל את עונש המאסר של המשיב ל-14 חודשים. קביעה זו קבעה בית המשפט חרף הכלל לפיו ערכאות ערעור בדרך כלל אינן משנות עונשים אלא אם הן חורגות באופן מהותי מהראוי, דבר המצביע על כך שהאינטרס הציבורי ומסר ההרתעה מצדיקים התאמה כזו.