דב"ע מח/50 - 3

תקציר

המקרה נסוב סביב פרשנות הסכמים קיבוציים והשפעתם על מעמדו וזכויותיו של העובד. המערערת, שהחלה לעבוד במגן דוד אדום בשנת 1975, טענה כי ההסכמים הקיבוציים הקיימים מקנים לה מעמד של "עובדת קבועה" בעלת זכויות וזכויות מקבילות. מנגד, מגן דוד אדום טען כי ההסכמים פקעו ואינם חלים על המערערת. לחילופין, הם טענו כי גם על פי הוראות ההסכמים, המערערת אינה זכאית להטבות הנטענות. בית המשפט המחוזי דחה בעבר את עתירת המערער, מה שהוביל לערעור הנוכחי. השופט אדלר, בניצחון חלקי של המערערת, קבע כי ההסכמים הקיבוציים משנת 1970 ומשנת 1973 אכן פקעו, אך הרלוונטיות שלהם לקביעת מעמדה התעסוקתי של המערערת נותרה בעינה. לדברי השופטת, התניות הברורות של ההסכמים, במיוחד בהסכם משנת 1970, הקנו למערערת מעמד של עובדת קבע החל מיום 1.8.1976. זאת, בהתבסס על סעיף בהסכם הקובע כי אי קבלת כתב מינוי תביא לכך שהעובד ייחשב קבוע לאחר תשעה חודשי עבודה רצופים. עם זאת, השופט פסק גם נגד תביעת המערער להעסקה במשרה מלאה. ההסכמים הקיבוציים לא הקנו באופן אוטומטי מי שנמצא במעמדה של המערערת עבודה במשרה מלאה, ולא התקיימו תנאים נוספים, לרבות יכולתו של המעסיק להציע עבודה כזו. יתר על כן, שיהויה של המערערת במימוש זכות זו צמצם את טענתה. לפיכך, הערעור התקבל בחלקו, כאשר המערערת זכתה למעמד של עובדת קבע אך לא הצליחה להגיע לעבודה במשרה מלאה. כל צד יישא בהוצאות המשפטיות שלו.