בר"ע 32518-01-15

תקציר

פסק הדין הנדון מתייחס למחלוקת בין מבקש (תובע) לבין משיבים (נתבעים) בנוגע ליישוב תביעות שונות הקשורות לסיום עבודה ועבודה. הצדדים הגיעו לפשרה בבית הדין האזורי בתל אביב, שקיבלה אז תוקף של פסק דין. עם זאת, התעוררה מחלוקת בנוגע לפרטים שיירשמו בטופס 161 הנוגעים לתקופת העסקתו של המבקש. המשיבים הגישו לבית המשפט המחוזי בקשה למתן הוראות לחייב את חתימת המבקש על הטופס. בית המשפט המחוזי, בהחלטות מיום 5.1.2015 ו-6.1.2015, פסק לטובת המשיבים, והורה למבקש להגיש בקשת רשות ערעור. הסוגיה העיקרית שעמדה על הפרק הייתה האם לבית הדין האזורי נתונה הסמכות להכריע בבקשת המשיבים למתן הוראות לאחר מתן פסק הדין בעניין הסכם הפשרה. המבקשים טענו כי סמכותו של בית המשפט להתערב מוגבלת מרגע מתן פסק הדין, ודרך הפעולה הראויה היחידה היא לפנות להוצאה לפועל לצורך אכיפה. מנגד, המשיבים הצדיקו את מעשיהם כאמצעי לחייב את המבקש לדבוק בהסכם הפשרה. לאחר שבחן את התיק, קבע בית המשפט כי בית הדין האזורי אכן נעדר סמכות ליתן את ההחלטות הנדונות. נפסק כי המחלוקת בדבר פרשנותו וביצועו של הסכם הפשרה הייתה צריכה להידון בערוצים המשפטיים המתאימים, קרי ההוצאה לפועל. זאת ועוד, בית המשפט הדגיש כי החלטת בית המשפט המחוזי לפסוק במעמד צד אחד ביום 5.1.09 אינה ראויה, שכן היה עליו לשמוע את טענות המבקש בטרם ייתן פסק דין. בסופו של דבר, בקשת רשות הערעור התקבלה, החלטות בית הדין האזורי מיום 5.1.2015 ו-6.1.2015 בוטלו, וצו עיכוב ביצוע פסק הדין בוטל. כן חויבו המשיבים לשלם למבקש שכר טרחת עורך דינו בסך 5,000 ₪.