ע"א 5474/22

תקציר

בית המשפט הגיע למסקנה כי יש לדחות את בקשת המבקש לעיכוב ביצוע בהתבסס על מספר שיקולים מרכזיים. ראשית, על פי תקנה 145(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, הגשת ערעור אינה מעכבת אוטומטית את ביצוע פסק הדין אלא בהתקיים שני תנאים מצטברים: סיכויי הצלחה גבוהים בערעור ומאזן נוחות חיובי. מאזן הנוחות מחייב להראות כי ביצוע פסק הדין יגרום נזק בלתי הפיך שלא ניתן יהיה לבטלו אם הערעור יתקבל. במקרה זה, המבקשים לא הוכיחו די הצורך תנאים אלה. בית המשפט הדגיש את ההבדלים בפסקי הדין בנוגע לחיובים כספיים לעומת צווי מקרקעין, וציין כי נזקים כספיים בלבד אינם בדרך כלל עילה לעיכוב ביצוע. לגופו של עניין, המבקשים לא הצליחו להוכיח ערך סנטימנטלי מיוחד או זיקה לנכס שיחייב שהות, ובמקום זאת, הפיצויים נחשבו ברי פיצוי באמצעים כספיים, מה שהתאים יותר לפסק דין כספי. ההחלטה הדגישה גם את השיהוי הפרוצדורלי של המבקשים, שהכביד עליהם מאחר שהעיכוב התבקש שלושה שבועות לאחר הגשת הערעור ללא סיבה מוצדקת. זאת ועוד, בית המשפט ציין כי כל הסכם בין המשיב לבין צד שלישי בנוגע לנכס מותנה בתוצאת הערעור, דבר שאינו משפיע על ההחלטה שלא להעניק השהייה. כפועל יוצא, מאזן הנוחות נטה לטובת המשיב, אשר עלול להיפגע באופן מהותי מעיכוב ביצוע. משכך, דחה בית המשפט את בקשת השהייה והורה למבקשים לשלם למשיב שכר טרחת עורך דין והוצאות בסך 5,000 ₪.