ב"ל 41195-06-20

תקציר

בית הדין מצא כי בין התובעת לבין צד שלישי התקיימו יחסי עובד-מעביד, למרות היעדר הסכם עבודה פורמלי. המדדים המרכזיים שהובילו למסקנה זו היו יחסי הכפיפות ושילובו של התובע בעסקי הצד השלישי. התובע נשכר על ידי חברו משכבר הימים, הצד השלישי, לעבוד כעוזר, וההסכם בעל פה התבסס על אמון וידידות. לתובע שולם שכר יומי וסופקו לו ציוד והסעות על ידי הצד השלישי. בנוסף, עדותו של הצד השלישי אישרה כי הוא היה אחראי לעבודה וכי התובעת הייתה עוזרתו. בית הדין בחן גם את תקנות הבטיחות בעבודה ומצא כי הצד השלישי, כקבלן הראשי, היה אחראי להבטחת קיום התקנות, דבר שתמך עוד יותר ביחסי עובד-מעביד. זאת ועוד, עדויותיהם של הצד השלישי, אשתו ועורך דינו של התובע הצביעו כולן על תחושת אשמה ואחריות של הצד השלישי כלפי התובע, המשקפת את טיב הקשר ביניהם. בעקבות זאת קבע בית המשפט כי על הצד השלישי לשלם למוסד לביטוח לאומי סכום השווה לקצבת התובע או לשווי הגמלאות בעין הקשורות לתאונה. בשל הנסיבות הייחודיות, בית המשפט הפעיל שיקול דעת והחליט שלא לפסוק הוצאות משפט לצד השלישי.