ת"א 58927-11-15

תקציר

פסק דין זה דן בתביעה שהגישה מדינת ישראל נגד בניו של עו"ד מרדכי בהאם ז"ל, במטרה לתפוס חמישה מסמכים היסטוריים הקשורים למגילת העצמאות. המדינה טענה כי מסמכים אלה, שראשיתם בקום המדינה, הם רכוש המדינה ויש להפקידם בגנזך המדינה לפי חוק הארכיונים. מנגד, טענו הנאשמים כי אביהם כתב את המסמכים הללו כמתנדב לפני שהחל לעבוד באופן רשמי במשרד המשפטים, מה שהפך אותם לרכושו הפרטי. המסמכים המדוברים התגלו עשרות שנים לאחר מכן, כאשר הבנים ניסו למכור אותם. השופט פתח בבחינת תקופת ההתיישנות ומצא כי בעוד שהתביעה נחשבת בדרך כלל מיושנת, חוק הארכיונים, שנחקק בשנת 1955, קבע את זכותה של המדינה לדרוש את החזרת החומר הארכיוני. לפיכך, קמה אז עילת התביעה, והתביעה אינה חוסה תחת חוק ההתיישנות. עם זאת, השופטת הסכימה עם הנאשמים כי המדינה התעכבה באופן משמעותי במימוש זכויותיה, דבר שפגע ביכולתם של הנאשמים להגן על עצמם. טענת המדינה כי לא הייתה מודעת לכך שבחם מחזיק במסמכים לא הייתה משכנעת, מה גם שכמה גורמים ממשלתיים ידעו על כך. עיכוב זה, יחד עם הסכמת הנאשמים להבטיח את נגישות המסמכים לציבור, הביאו את השופט למסקנה כי לא יהיה זה צודק לפסוק לטובת המדינה. לגופה של התביעה ציין השופט כי המדינה לא הביאה ראיות מספיקות לכך שמרדכי בחם היה עובד המחלקה המשפטית בעת כתיבת המסמכים. הראיות הצביעו על כך שבהאם היה ככל הנראה מתנדב, מה שהפחית את טענת המדינה להסכמה משתמעת למסירת המסמכים. יתר על כן, אופיים של המסמכים – בהיותם ניירות עבודה וטיוטות מוקדמים – לא גרם לכך שסביר להניח שבהאם הסכים למסור אותם למדינה. ככלל, השופט קבע כי המדינה לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה להוכיח בעלות על המסמכים. לפיכך נדחתה התביעה, והמדינה חויבה בהוצאות הנתבעים. השופט הדגיש את חשיבותן של זכויות הקניין של הפרט ואת היעדר הוראה "להלאים" מסמכים פרטיים, המשקפים את הערכים הקיימים במגילת העצמאות.