ת"א 50951-02-14

תקציר

פסק הדין דוחה את טענות התובעים להיתר מכללא לשימוש במקרקעי ציבור ללא תמורה, בשל היעדר ראיות להסכמת הנתבע. מעמדם של התובעים כפולשים במקרקעין מאושר, ודרישותיהם לפיצויים שאינם קשורים להשבחת הקרקע נדחות. השופט גם אינו מוצא עילה לנסיבות חריגות המצדיקות הכרה ברישיון מכללא, מה גם שהמקרקעין המדוברים הם רכוש ציבורי, והמבנים שימשו למטרות עסקיות שלא כדין, ללא ההיתרים הרלוונטיים. בנוסף, דרישת התובעים לפיצוי בגין שיפורים בקרקע נדחית משום שלא שילמו דמי שימוש בקרקע, המבנים נבנו שלא כדין והקרקע מיועדת להריסה. השופט מפנה לפסקי דין קודמים המתווים את הקריטריונים לקביעת פיצויים, הכוללים את משך ההחזקה, אינטרס ההסתמכות והציפייה וחוקיות הבנייה. במקרה זה, שיקולים אלה אינם מצדיקים פיצוי, מה גם שהתובעים הפיקו רווחים משמעותיים מהנכסים העסקיים, חסכו דמי שכירות ניכרים ולא שילמו דמי שימוש. פסק הדין מתייחס גם לטענות הנוגעות לפינוי בית כנסת במקום ומבהיר כי יש להתייחס לשאלות אלה, אם בכלל, במהלך ביצוע ההריסה. התובעים נדרשים לשלם את הוצאות המשפט של הנתבע, לרבות שכר טרחת עורך דין, ופסק הדין ניתן בהעדר הצדדים.