רע"א 3009/02

תקציר

עניינה של בקשת פקיד סעד להעביר את המשמורת על שני קטינים מאמם למרכז חירום לאבחון בשל חשש לניכור הורי כלפי אביהם. בקשה זו הגיעה על רקע דיוני משמורת מתמשכים בבית הדין הרבני. בית המשפט העליון אישר את החלטת בית המשפט המחוזי להעביר את הקטינים באופן זמני ל-30 יום, ולא לחודשיים שתוכננו במקור, לצורך הערכה. החלטה זו התקבלה למרות התנגדות האם וערעור המשמורת המתמשך בבית הדין הרבני. בית המשפט ציטט את חוק הנוער, המאפשר אמצעים זמניים כאלה אם קטין נזקק, והדגיש את החשיבות של אבחון יסודי כדי לספק המלצה סופית למשמורת. על החלטה זו הייתה מחלוקת, בעיקר מצד השופטת פרוקצ'יה, שהדגישה את הזכות החוקתית למשמורת הורית ואת הצורך בראיות ממשיות לפגיעה כדי להצדיק אמצעי זמני כה חמור. הבעיה הבסיסית הייתה תסמונת הניכור ההורי, שזוהתה לראשונה על ידי ד"ר גרדנר, המאופיינת בניכור בלתי מוצדק של הילד מהורה אחד. למרות ההתנהגות הרגילה בבית הספר, הערכות פסיכולוגיות העלו כי הקטינים עלולים להיות מושפעים מתסמונת כזו בשל השפעות שליליות של אמם על האב. הרוב מצא חשש מספיק כדי להצדיק התערבות זמנית לצורך הערכה ניטרלית, ואילו המיעוט הדגיש כי יש להשתמש באמצעים אלה רק במקרים קיצוניים, שבהם ניכרת פגיעה ברווחת הילד, ומוצו אפשרויות חלופיות ופולשניות פחות. פסק הדין משקף איזון בין התייחסות לחששות פוטנציאליים לרווחת הילד לבין הגנה על זכויות ההורים על פי עקרונות חוקתיים.