ע"א 61847-12-23

תקציר

זהו פסק דינו של השופט רם וינוגרד בערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים בתיק ת"א 40784-11-20. המערערת, שבבעלותה שתי דירות, התקשרה בשנת 2008 בהסכם מכר של אחת מהן עם המשיב מס' 1. המשיבים טענו כי ניתנה להם החזקה בדירה מכוח שעבוד הנובע מכספי התמורה ששולמו למערערת. הליכי ההוצאה לפועל שנפתחו נגד המערער בשנת 2013 עקב אי פירעון הלוואה מבנק הפועלים הביאו את המשיבים לתבוע חזקה בדירה. בית משפט השלום בירושלים פסק לטובת המשיבים והוביל לערעור. פסק דינו של השופט וינוגרד דחה את הערעור ואישר את פסק דינו של בית משפט השלום. השופט וינוגרד התייחס תחילה לטענות המערערת בדבר זכות השעבוד של המשיבים, וציין כי טענות אלה לא הועלו בבית משפט השלום ולכן נזנחו. אף על פי כן, השופט וינוגרד בחן אותם בקצרה ומצא כי הם חסרי שחר. השאלה המרכזית שעמדה בפני בית המשפט הייתה האם זכות השעבוד של המשיבים כפופה לתקופת ההתיישנות. השופט וינוגרד ערך בחינה מקיפה של שאלה זו. הוא ציין, כי קיימים שני אפיקי פרשנות אפשריים: הראשון מבוסס על פסיקה ישראלית קודמת, והשני מבוסס על סעיף 20 לחוק ההתיישנות. הפסיקה הישראלית הקודמת קבעה כי הזכות לשעבוד היא זכות מהותית שאינה פוקעת גם אם הזכות הפרוצדורלית למימושה התיישנה. עם זאת, קביעה זו הייתה אגבית וחסרת הנמקה, ונתמכה גם בהתייחסות לספרות האנגלית. השופט וינוגרד הסביר כי דיני השעבודים בישראל התבססו היסטורית על המשפט האנגלי, ולכן הפסיקה האנגלית יכולה להיות מקור אפשרי לפרשנות. השופט וינוגרד עמד על העיקרון במשפט האנגלי לפיו תקופת ההתיישנות היא הסדר פרוצדורלי שאינו מאיים על הזכות עצמה. עיקרון זה, יחד עם דברי ההסבר לחוק ההתיישנות, תמכו בדעה כי הזכות לשעבוד אינה כפופה לתקופת ההתיישנות. לאחר מכן ערך השופט וינוגרד ניתוח השוואתי של תקופת ההתיישנות של זכות השעבוד במערכות משפט שונות, לרבות המשפט העברי, שיטות המשפט האירופיות והמשפט המקובל האנגלי. הוא הסביר כי זכות השעבוד במשפט האנגלי, אף שהוגדרה אחרת, הוכרה כסעד לעזרה עצמית המאפשר לבעלים להוציא את הנכס מידי המחזיק. גם הפסיקה האנגלית קבעה כי חקיקת חוק ההתיישנות אינה חוסמת את זכות השעבוד, מסקנה הנתמכת בהנמקה כי הזכות לשעבוד אינה עילת תביעה וכי תקופת ההתיישנות היא הסדר פרוצדורלי בלבד. השופט וינוגרד מצא תימוכין נוספים לפרשנות זו בסעיף 20 לחוק ההתיישנות, הקובע כי תקופת ההתיישנות אינה פוגעת בזכותו של הנושה לפרוע את השעבוד. הסעיף מונה משכנתאות, שעבודים ושעבודים, והשופט וינוגרד פירש את המונח "ככזה" כך שיכלול את זכות השעבוד, תוך קידום בהירות ואחידות בחוק. לאחר שמצא כי זכות השעבוד אינה פוקעת, הגיע השופט וינוגרד למסקנה כי יש לדחות את הערעור. הוא הציע לחייב את המערערת ב-10,000 ₪ מהוצאות המשיבים. השופטות שושנה ליבוביץ ותמר בר-אשר הסכימו עם פסק דינה המקיף של השופטת וינוגרד, והערעור נדחה.