ע"א 561/71

תקציר

התיק נסוב סביב הסכם ערבות ושלושה שטרי חוב עליהם חתם המערער, מר ליבוביץ, כערב לדנוטא ומיכאל ידוב. ההערות היו קשורות לשכירת בית. מר ליבוביץ רצה לפדות את השטרות ולקבל את הכסף, ולכן פנה לצד שלישי, מר רוט, שמאוחר יותר התגלה כפושט רגל. רוט השיג במרמה את השטרות ומכר אותם לדנון, שהציג אותם לבנק המשיב וקיבל תמורה. הבנק, שלא היה מודע להונאה, הפך למחזיק ראוי של השטרות. כאשר גילה מר ליבוביץ את התרמית, נתפסו השטרות על ידי המשטרה במהלך חקירתה. הבנק, שלא הצליח להחזיר את השטרות, הגיע להסכם עם בני הזוג ידוב להפקיד את סכומי השטרות אצל הבנק, ובתמורה הבנק לא יסחור בהם ולא יגיש נגדם תביעות משפטיות בגין שטרות אלה. עם זאת, הבנק לא הצליח להחזיר את השטרות כפי שהוחזקו על ידי בית המשפט בתיק הפלילי נגד רוט. השטרות נמסרו בסופו של דבר למר ליבוביץ, שדרש תשלום מבני הזוג ידוב. בני הזוג ידוב, שחששו מסכסוך עם בעל הבית, שילמו למר ליבוביץ וקיבלו את השטרות. לאחר מכן הם ביקשו מהבנק להחזיר את הסכומים שהופקדו, דבר שהבנק עשה לאחר משא ומתן. הבנק, מצדו, קיבל את השטרות מבני הזוג ידוב ומסר להם מכתב (ת/16) המאשר את קבלתם ומתחייב שלא לסחור בהם או לתבוע אותם בגין השטרות. השאלה המרכזית הייתה האם התחייבות זו של הבנק מהווה ויתור מוחלט ובלתי מותנה, ובכך משחרר מר ליבוביץ מהתחייבויותיו בערבות. בית המשפט המחוזי קבע כי אין מדובר בוויתור אלא בהסכמה שלא לתבוע את בני הזוג ידוב, כפי שמעידים הנסיבות. בית המשפט העליון נעתר על כך, והדגיש כי ההתחייבות לא הזכירה במפורש שמירה על זכויות הבנק כנגד חייבים אחרים, אך הסתייגות כזו משתמעת. בית המשפט הפנה למשפט האנגלי, המבחין בין הסכם לפטור חייב מאחריות לבין הסכם שלא לתבוע. בעוד הראשון מפקיע את החוב ומשחרר חייבים אחרים, האחרון מתפרש כשלילה של זכות התביעה בלבד, ומשאיר את החוב על כנו. בית המשפט העליון קבע כי נסיבות ההתחייבות מלמדות כי היא נועדה כהסכם שלא לתבוע, וזכויות הבנק כלפי חייבים אחרים, ובהם מר ליבוביץ, נותרו בעינן. בנוסף, עדויות בעל-פה תמכו בפרשנות זו. לפיכך, נדחה הערעור על החלטת בית המשפט המחוזי, שפסק לטובת הבנק. מר ליבוביץ חויב לשלם לבנק סכום של 3,150 ל"י והוצאות בסך 500 ל"י בגין הערעור. השופט י' כהן, יחד עם ממלא מקום הנשיא זוסמן והשופט קיסטר, הסכימו עם פסק הדין.