עת"א 27277-05-24

תקציר

התיק נסוב סביב סמכותו של הנציב להגביל את מספר עורכי הדין שאסיר, שהוא גם עצור, יכול לפגוש. החלטת הנציב להגביל את גישתו של העותר לייצוג משפטי התבססה על חומר מודיעיני שהעלה חשד ממשי לניצול לרעה של מפגשי עורך דין-לקוח למטרות פסולות. על החלטה זו הוגש ערעור. לאחר עיון מצא בית המשפט כי אכן נתונה לנציב סמכות להטיל הגבלות כאמור הן על אסירים ביטחוניים והן על אסירים פליליים, כמפורט בסעיפים 45 ו-45א1 לפקודת בתי הסוהר. באופן ספציפי, הגדרת "אסיר" בסעיף 1 לפקודה כוללת כל אדם הנמצא במשמורת חוקית, לרבות עצורים. יתר על כן, הראיות המנהליות הצדיקו את ההגבלה, שכן היא העלתה חששות מהימנים בדבר מעורבותו של העותר בפעילות פלילית והיוותה סיכון משמעותי. בית המשפט הכיר בחשיבותה של זכות הייצוג אך הדגיש כי מדובר בזכות יחסית, המחייבת איזון עם זכויות ואינטרסים אחרים. לפיכך, החלטת הנציב להגביל את העותר לשלושה ביקורי עורכי דין שבועיים נחשבה סבירה ומידתית, במיוחד בהתחשב בחששות הביטחוניים וביטחון הציבור. עם זאת, השופט העניק לעותר גישה נוספת לייצוג בכך שהתיר לשני עורכי דין נוספים, מה שהביא את סך הכל לחמישה, כדי להבטיח שזכותו לייעוץ משפטי לא תיפגע שלא לצורך. ההארכות ניתנו למרות הסכנות המודיעיניות, תוך הפגנת ביקורת מנהלית מחושבת.