עע"מ 6848/10

תקציר

פסק הדין בתיק זה נסוב סביב ערעורם של המערערים על דחיית עתירתם על ידי בית המשפט המחוזי. המערערים טענו כי שגה בית המשפט בכך שדחה את עתירתם לאחר שיהוי ממושך ולא העביר אותה לבית משפט מוסמך. עם זאת, בית המשפט מצא כי המערערים עצמם תרמו לעיכובים ולא התייחסו לסמכותו של בית המשפט בהגיבו לבקשות. בפסק הדין הודגש כי סעיף 79(א) לחוק בתי המשפט מעניק לבתי המשפט שיקול דעת להעביר תיקים אם אין להם סמכות, אך הוא אינו מחייב. במקרה דנן, החלטת הדחייה אושרה משום שהמערערים לא העלו סוגיות שיפוטיות בזמן אמת ולא ביקשו העברה. בית המשפט המחוזי מצא לנכון בהחלטתו, שכן המערערים לא הבהירו את שאלת הסמכות, דבר המחייב פיטורים. בנוסף, פסק הדין התייחס להגשה לא ראויה של עניין פלילי כתביעה אזרחית, תוך שימת דגש על גבולות השיפוט. בית המשפט הגיע למסקנה כי פיצול הליכים בין ערכאות שונות עשוי להיות נחוץ לצורך יעילות. למרות טענות בדבר סמכות שיפוט וגביית קנסות, נמצא בית המשפט לעניינים מנהליים בלתי מתאים לדון בטענות המערערים, אשר היו שייכות כראוי לבית משפט פלילי לעניין תוקפם של קנסות חניה. במקום לדון לגופו של עניין, התמקד בית המשפט בתקינות הפרוצדורלית. בית המשפט דחה את הערעור והטיל על המערערים הוצאות בסך 7,500 ₪. פסק דינו של השופט י' דנציגר אושר על ידי המשנה לנשיא א' ריבלין והשופט ז' זילברטל, ובכך אישר את החלטת הערכאה הנמוכה יותר.