ו"ע 2444/03

תקציר

עניינו של ערעור זה במועדים להגשת עררים בכלל, בפרט בעניין היטלי ביוב שהטילו רשויות מקומיות ובסמכותו של יו"ר ועדת הערר להאריך מועדים אלה. החוק קובע מועד אחרון של 30 יום להגשת עררים, שיו"ר הוועדה יכול להאריך ב-30 יום נוספים. העירייה טענה כי יש לדחות את הערר שכן הוא הוגש חודשים ואף שנים לאחר חלוף המועד האחרון. לטענתם, המערערים קיבלו דרישות תשלום מבעוד מועד והיו להם הזדמנויות רבות להגיב במסגרת הזמן הנתונה. עם זאת, טענו המערערים כי אין בידיהם מידע חיוני להגשת ערעורם, מה שאילץ אותם לפנות לבית המשפט לקבלת הפרטים הרלוונטיים. עוד טענו כי יש להחיל את תקופת ההתיישנות, שתיתן להם לפחות שנה מיום דחיית תביעתם להגיש את הערעור. בנוסף, ערעורם היה מנומק משום שהיה כרוך במספר סוגיות מורכבות, המחייב התארגנות של תושבי השכונה והצורך להעסיק עורך דין – כל אלה דרשו זמן ומאמץ סבירים. הדיון נסוב סביב פרשנות חוק העררים, פסקי דין קודמים של ועדת הערר ופסקי דין של בתי המשפט המחוזי והעליון בתיקים קשורים. הוועדה קבעה בעקביות כי המועד האחרון של 30 יום הוא קצר באופן בלתי סביר ולעתים קרובות בלתי אפשרי לעמוד בו, במיוחד כאשר למערערים אין מידע חיוני. החלטות קודמות העניקו ארכות שנעו בין כמה חודשים לשנה, במיוחד כשיש סירוב מתמשך למסור פרטים חיוניים. גם בית המשפט העליון אימץ גישה גמישה, תוך הכרה בסמכותן הטבועה של ועדות הערר להאריך מועדים כדי להבטיח נגישות לצדק. בנסיבות מיוחדות, כגון במקרה זה, לוועדה שיקול דעת להאריך מועדים או לקבוע כי הערר יוגש בתוך זמן סביר. נסיבותיו הייחודיות של מקרה זה, יחד עם שקידתם הסבירה של המערערים, מצדיקות את הארכת המועד עבור מרבית המערערים. הוועדה הגיעה למסקנה כי אין צורך לדחות מערערים בודדים על הסף, מה גם שהעיכובים לא היו באשמתם בלבד והנושאים היו משותפים לכל המערערים. לפיכך, הערעור לא נדחה, והעניין כולו נקבע למשפט. ההחלטה הדגישה את הצורך של המחוקק להאריך את המועד האחרון לעררים לביוב, נוכח מורכבותם והעומס הבלתי סביר על האזרחים.