בר"ע 511/06

תקציר

עניינה של המשיבה אשר תבעה את המבקשת בגין נזקי גוף, בטענה כי המבקש, בעל חנות מכולת, ביצע בה מעשה מגונה בהיותו קטין. בית משפט קמא, חרף היעדר חוות דעת רפואית מצורפת לטענת המשיב, מינה מומחה פסיכיאטרי לבדיקתה, החלטה עליה מערער כעת המבקש. תקנה 127 לתקנות SDA דורשת בדרך כלל אישור רפואי או חוות דעת מומחה לביסוס טענות כאלה, תוך הדגשת הצורך בעדות מומחה מתועדת להוכחת עניינים רפואיים. עם זאת, לבית המשפט שיקול דעת לפטור צדדים מדרישה זו אם נסיבות מיוחדות מצדיקות זאת. בית המשפט זיהה שלושה מבחנים למתן פטור כזה: נסיבות מיוחדות ההופכות את הצורך בחוות הדעת לבלתי צודק, סיכוי סביר להצלחת התביעה או ההגנה, וראיות לכאורה לעניין רפואי גם ללא חוות דעת מומחה. במקרה דנן שקל בית משפט קמא את מצוקתה הכלכלית של המשיבה, את הרשעתה הפלילית הקודמת של המבקשת במעשה מגונה ואת ראיותיה לכאורה מסיכומי העובדת הסוציאלית המצביעות על קשייה הנפשיים. גורמים אלה הצדיקו את ההחלטה למנות מומחה ללא הגשת חוות דעת ראשונית, תוך שילוב כלים פרוצדורליים מתקנות 127 ו-130. הראיות תמכו מאוד בטענות המשיב, ובית המשפט דחה את ערעורו של המבקש, תוך הטלת עיצום כספי על הוצאותיו המשפטיות של המשיב, ובכך הדגיש את מחויבותו של בית המשפט להגינות ולצדק בנסיבות ייחודיות.