בד"א 18/20

תקציר

להלן ניתוח משפטי מקיף של פסק הדין, תוך התמקדות בעקרונות משפטיים וחידושים, בהתבסס אך ורק על הנתונים שסופקו: **פסק דין – ערעור על החלטת בית הדין המשמעתי של מחוז ירושלים** **הקדמה:** הערעור הוגש כנגד פסק דין של בית הדין המשמעתי האזורי, אשר הרשיע את המערער בעבירה לפי כלל 15 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו-1986, וסעיף 61(2) לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961. **רקע עובדתי:** המערער ייצג תובע בהליך משפטי אשר הסתיים בפשרה. הסכם הפשרה המקורי קבע כי הנתבע (המתלונן) ישלם לתובע סך של 1,110,000 ש"ח, עם אפשרות לתשלום סכומים נמוכים יותר במועדים מוקדמים יותר. לאחר מכן, ביום 11.3.19, נחתם "תוספת להסכם פשרה" בין המערער לבין בא כוח המתלונן. תוספת זו קבעה כי אם המתלונן יחזיר לתובע שטר חוב שבידיו וישלם סך של 300,000 ש"ח עד ליום 5.4.19, הדבר ייחשב לסילוק מלא של החוב. הוסכם כי בקשה לאישור תוספת זו תינתן תוקף של פסק דין. בפועל, ביום 14.4.19, המתלונן קיים את התחייבויותיו לפי התוספת בנוכחות המערער, והגיש את שטר החוב ואת התוספת לבית המשפט. **התנהלות המערער לאחר מכן:** 1. **הוראה לעו"ד הכט:** המערער הורה לעורך דין ישראל הכט להגיש הודעת ביטול לתוספת להסכם הפשרה, בטענה כי המערער חתם בשם התובע בכפייה ותחת סחיטה מצד המתלונן, שהחזיק בשטר החוב. 2. **הגשת בקשה עצמאית:** המערער הגיש בעצמו בקשה לבית המשפט שכותרתה "בקשה שלא לאשר את התוספת להסכם הפשרה", ובכך ביקש שלא להיעתר לבקשה המשותפת שאושרה על ידו קודם לכן. **הקובלנה והאישומים:** על פי הקובלנה, במעשים אלה עשה המערער מעשה שאינו הולם את כבוד המקצוע וטען נגד כשרות מסמך שהשתתף בעריכתו. בנוסף, יוחסה למערער עבירה לפי סעיף 61(3) לחוק (התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין), אך סעיף זה לא נדון באופן ישיר בפסק הדין. **הסכמה על העובדות:** המערער הודה בכל עובדות הקובלנה, למעט הטענה כי מעשיו מהווים התנהגות שאינה הולמת את כבוד המקצוע וטענה נגד כשרות מסמך שהשתתף בעריכתו. **עמדות הצדדים בערעור:** * **המערער:** * הסביר כי פעולותיו לא היו בגדר טענה נגד כשרות ההסכם, אלא מתן שירות ללקוח שנכפה לחתום על הסכם. * טען כי הודעת ביטול מחמת כפיה היא זכות המוקנית לנכפה לפי סעיפים 17 ו-20 לחוק החוזים, ואינה מהווה טענה נגד כשרות ההסכם אלא הצהרה על זכותו לבטל. * הדגיש כי כלל 15 עוסק ביחסי עו"ד-לקוח ובניגוד עניינים, וכי במקרה של הודעת ביטול לפי חוק החוזים, כשהדבר נעשה לפי דרישת הלקוח, אין פגיעה ביחסי עו"ד-לקוח או ניגוד עניינים. * סבר כי כלל 15 כולל שני יסודות הכרחיים: פגיעה בלקוח ומעשה של ניגוד עניינים. * **המשיבה (ועדת האתיקה):** * טענה כי המערער מתעלם מכך שלאחר הודעת הביטול, הוא עצמו הגיש בקשה לבית המשפט שלא לאשר את התוספת, שם טען נגד כשרות ההסכם. * דחתה את פרשנות המערער לכלל 15, וטענה כי הכלל מחייב עו"ד בחובת תום לב כלפי הצד השני, והתנהגות הפוגעת באמון הציבור. **דיון והכרעה:** 1. **פרשנות כלל 15:** * **הכלל:** "עורך דין שערך מסמך או השתתף בעריכתו, או שטיפל בעסקה או שהשתתף בטיפול בה, לא יטען לאחר מכן נגד כשרות המסמך או העסקה, ולא ייצג אדם שעניינו מחייב, באופן סביר, טענה כאמור". * **טענת המערער:** יש לקרוא לתוך כלל 15 יסודות נוספים של פגיעה בלקוח וניגוד עניינים, אשר אינם מופיעים בנוסח הכלל. * **הכרעת בית הדין:** בית הדין דחה את טענת המערער. נקבע כי יסודות אלה אינם עולים מנוסח הכלל. הודגש כי הכלל חל גם כאשר עו"ד אינו מייצג לקוח כלל, אלא משתתף בעסקה בעצמו, עובדה שאינה מתיישבת עם דרישת "פגיעה בלקוח". * **משמעות "כשרות":** בית הדין בחן את משמעות המונח "כשרות" לעניין כלל 15. הוא נדחה פרשנות המערער כי הכלל חל רק על חוזים בטלים מעיקרם. נקבע כי השימוש במונח "כשרות" מרמז על לגיטימיות ולא בהכרח על חוקיות פורמלית או אי-בטלות. הובאה הדוגמה של חוזה שנכרת בעושק או בכפייה, אשר אינו בטל מעיקרו אך ניתן לביטול, ועל פי פרשנות בית הדין, מהווה חוזה "לא כשר" במובן הכלל. * **החלת כלל 15 על המקרה:** נקבע כי המערער היה מודע לכפייה (לטענתו) ופעל למניעת אישור התוספת. לכן, כלל 15 חל עליו. * **מתן הודעת ביטול על ידי עו"ד אחר:** המערער טען כי הוא פטור מאחריות מכיוון שהודעת הביטול נמסרה על ידי עו"ד הכט. בית הדין דחה טענה זו, וקבע כי עו"ד הכט עבד במשרדו של המערער והגיש את ההודעה "במצוות" המערער, מה שהופך אותה להודעה מטעם המערער. * **ביטול מתוכנן מראש:** בית הדין הנכבד קמא התרשם כי "ביטול ההסכם היה מתוכנן מראש" וכי מדובר ב"תכסיסנות... למראית עין בלבד". עובדה זו, לפיה המערער תכנן לנצל את טענת הכפייה מיד לאחר קבלת שטר החוב, נתמכה גם בהודעת עו"ד הכט. התנהגות זו נחשבה להתנהגות שאינה אתית, שאינה הולמת את המקצוע, ואסורה לפי סעיף 61(3) לחוק, אף אם כלל 15 לא הופר. 2. **סמכות בית הדין לערעור:** * נקבע כי בית הדין לערעורים מוסמך לדחות את הערעור גם אם יקבל טענות המערער לגבי כלל 15, אם ימצא כי המערער התנהג באופן שאינו הולם את מקצוע עריכת הדין. * בית הדין לערעור מצא לנכון להרחיב את הדיון לעבירה לפי סעיף 61(3) לחוק, אף אם לא נידונה באופן מלא בבית הדין קמא, וזאת מכוח סעיף 213 לחוק סדר הדין הפלילי (בשינוי הוראות לפי כללי לשכת עורכי הדין). **החלטה:** * **השופט עוזיאל:** הציע לדחות את הערעור, תוך הסתמכות על פרשנות כלל 15 וההתנהגות הלא אתית של המערער. * **השופט רביזאדה (אב"ד):** הצטרף לתוצאה של דחיית הערעור. הוסיף כי יש לבחון את היקף תחולתו של כלל 15, אך בנסיבות המקרה אין צורך להכריע בכך. גם הוא סבר שיש לדחות את הערעור. * **השופט רוטנברג:** הסכים לתוצאה ולדחיית הערעור. גם הוא סבר כי שאלת היקף תחולתו של כלל 15, מעבר לנסיבות המקרה, יכולה להישאר בצריך עיון. **התייחסות לעבירה לפי סעיף 61(3):** * השופט רביזאדה ציין כי בית הדין קמא התעלם מהרשעה לפי סעיף 61(3), וגם הצדדים התייחסו לכך באופן מינימלי. לכן, סבר שאין זה נכון להתייחס לסוגיה זו בנסיבות העניין. * השופט רוטנברג הצטרף להערה זו. **סוף דבר:** הערעור נדחה. **עקרונות משפטיים וחידושים:** 1. **פרשנות רחבה של כלל 15:** פסק הדין מרחיב את פרשנותו של כלל 15 מעבר למקרים של אי-חוקיות פורמלית או בטלות מוחלטת של חוזה. נקבע כי הכלל חל גם על מקרים בהם חוזה ניתן לביטול מחמת פגמים בכריתה, כגון כפיה או עושק, כאשר עורך הדין היה מעורב בעריכת המסמך. השימוש במונח "כשרות" נועד להקיף גם את הלגיטימיות והאתיקה של ההתנהלות, ולא רק את החוקיות הפורמלית. 2. **התנהגות לא אתית מעבר לכלל 15:** בית הדין מבהיר כי גם אם תתקבל טענה שעורך דין פעל במסגרת זכויותיו (למשל, הגשת הודעת ביטול), התנהלותו יכולה עדיין להיחשב כבלתי הולמת לפי סעיף 61(3) לחוק, במיוחד כאשר מדובר ב"תכסיסנות" או פעולה למראית עין. 3. **אחריות עורך דין על פעולותיו של אחר ממשרדו:** הובהר כי עורך דין אינו יכול להתחמק מאחריות אתית על ידי כך שיבקש מעורך דין אחר ממשרדו לבצע פעולה אסורה. אם הפעולה נעשתה "במצוותו" או כחלק ממהלך מתוכנן שלו, היא תיוחס לו. 4. **היקף סמכות בית הדין לערעור:** בית הדין מראה גמישות בסמכותו, וקובע כי גם אם נפל פגם בהחלטת בית הדין קמא (למשל, אי-דיון בעבירה מסוימת), הוא יכול לדון בה ולהכריע בה, במיוחד כאשר מדובר בעניין הנוגע לכבוד המקצוע. 5. **הסכמה דיונית והתנהלות הצדדים:** בית הדין מתייחס להתנהלות הצדדים, ובפרט לזניחת טענה מסוימת (הרשעה לפי סעיף 61(3)) במהלך הדיון, כדרך להשגת הכרעה יעילה. בפסק הדין ניכר מאמץ לשמר את האמון הציבורי במקצוע עריכת הדין, תוך בחינה מעמיקה של גבולות האתיקה המקצועית והתנהגותם של עורכי דין.