ע"פ 8823/12

תקציר

ערעורו של הנאשם נבחן ביסודיות ובסופו של דבר נדחה. במרכז התיק עמדה השאלה האם נקבע משפטית שהמערער הוא זה שדקר את אלמוג, בעיקר על סמך ראיות נסיבתיות. להבדיל מראיות ישירות, ראיות נסיבתיות מחייבות היסק כדי לקבוע עובדות, וניתן להסתפק בהן אם המשקל המצטבר אינו מותיר מקום לספק סביר. בית המשפט יישם מבחן תלת-שלבי מבוסס היטב כדי להעריך אם הרשעה המבוססת על ראיות כאלה הייתה מוצדקת. עדויות העדים, בעיקר מור ואביאל, נבדקו, ויצרו נרטיב קוהרנטי המצביע על מעורבותו הבלעדית של המערער באירוע הדקירה. למרות שמור לא הייתה עדה לדקירה באופן ישיר, עדותה, לצד דבריו של אביאל בפני הבלש, גיבשו מתווה אירוע עקבי. שתיקתו של המערער בחקירתו במשטרה, בה נמנע מלהציג את גרסתו לאירועים, חיזקה עוד יותר את אשמתו, שכן שתיקה נתפסת פעמים רבות כמפלילה. בית המשפט דחה הסברים חלופיים שסיפק המערער, ומצא אותם סותרים הצהרות קודמות ואינם נתמכים בראיות. בית המשפט הגיע למסקנה כי מניעיו ומעשיו של המערער במהלך הקטטה, בשילוב עם שתיקתו בחקירות, הובילו באופן הגיוני לאשמתו. זאת ועוד, חרף טענותיו של המערער בדבר נסיבות מקלות כגון גילו הצעיר והיעדר עבר פלילי, חומרתן של עבירות הדקירה והצורך להרתיע מפני מעשי אלימות כאמור הצדיקו הטלת עונש של ארבע שנות מאסר ועונשים נוספים. לפיכך, ערכאת הערעור לא מצאה עילה לשנות את הכרעת הדין או גזר הדין המקוריים.