תלה"מ 43389-03-18

תקציר

פסק דין זה עוסק בשתי תביעות שהגישו בני זוג גרושים, מר ד.ב. וגב' נ.ב., זה כנגד זה, בנוגע לזכויות הקניין של בית בבעלותם המשותפת. הבית, הממוקם על מגרש בתל אביב, נרכש על ידי בני הזוג בשנת 1987 ונרשם על שמם של שניהם. לאחר שד.ב. עברה לארה"ב והחתימה את נ.ב. על הסכם גירושין המעביר אליה את כל הזכויות בבית, הם חתמו בשנת 1992 על תיקון לחוק המחלק את זכויות הבית באופן שווה, כאשר כל אחד מהם מחזיק ב-50%. תיקון זה כלל גם סעיף בכתב יד הקובע כי אף אחד מהצדדים לא יירש את הבית אלא רק את ילדיו. לזוג נולדו ארבעה ילדים משותפים. ד.ב. תבעה את פירוק שיתוף המקרקעין, וביקשה למכור את הבית ולחלק את התמורה בהתאם לתיקון. נ.ב. הגיש תביעה נגדית, בה ביקש מבית המשפט להצהיר על זכויותיו של ד.ב. בנכס כמוחזקות בנאמנות עבור ילדיהם ולחילופין לבטל את ההוראות החוזיות המקנות לו זכויות בנכס בשל טעות והטעיה. כמו כן ביקשה הצהרה על זכותה הבלתי חוזרת להתגורר בנכס עד יום מותה. השופט פסק לטובת ד.ב. וקיבל את בקשתו לפירוק השותפות. השופטת הורתה כי התיקון יעמוד בעינו, בתוספת הערת אזהרה לזכויותיו של ד.ב., המפרטת כי זכויות אלה מוחזקות בנאמנות עבור ששת ילדיהם - ארבעה משותפים ושניים מנישואיו הקודמים של ד.ב. זאת, למרות אי חוקיותו של סעיף הירושה, שכן הוא אינו ניתן לאכיפה על פי דיני הירושה בישראל. השופט דחה גם את טענותיה של נ.ב. וקבע כי היא חתמה על התיקון ברצון, במודעות מלאה, וללא כל לחץ או הטעיה מצד ד.ב. יתר על כן, התנהלותם של בני הזוג לאחר חתימת התיקון הצביעה על הסכמתם לתנאיו. לפיכך, השופט הורה לצדדים לפעול לביצוע התיקון, מינה כונס נכסים שיפקח על כך, ואסר על כל בנייה, מכירה או השכרה של הנכס מעבר לחמש שנים ללא אישור בית המשפט. ד.ב. היה זכאי לחלקו בכל דמי שכירות שהתקבלו מהנכס במהלך חייו. כל צד היה אחראי לשכר טרחתו, וסעדים זמניים בוטלו.