ת"פ 45438-09-22

תקציר

השופט קבע כי התביעה לא הצליחה להוכיח מעבר לספק סביר כי הנאשם הוא זה שביצע את העבירה שבוצעה בקטינה הקורבן. ב"שרשרת הזיהוי" של התוקף התגלו פגמים משמעותיים, המטילים ספק במהימנות ראיות הזיהוי שהוצגו במשפט. טענת התביעה נסמכה במידה רבה על יכולתו של הקורבן לזהות את התוקף, אולם השופט ציין כי נסיבות הזיהוי לא היו מבוססות דיין. הקורבן טען כי הכיר בעבר את התוקף, אך פרטי המפגש הקודם לא היו ברורים ולא נחקרו כראוי. גם העימות בין אמה של הקורבן לבין התוקף לכאורה בתחנת האוטובוס, שלטענת התביעה היה רגע של זיהוי, לא הוכח באופן מהימן. כמו כן, הצביע השופט על מחדלי חקירה ועל היעדר עדויות עדים, שהיו יכולות להבהיר את האירועים סביב האירוע. עדים קריטיים, לרבות השכן והחבר שהזכיר הנאשם, לא נחקרו, מה שהותיר מקום לספק באשר לאשמתו של הנאשם. השופט הדגיש כי באחריות התביעה להציג תשתית ראייתית מספקת להאשמות שהועלו, אשר לא מומשו כראוי במקרה זה. כתוצאה מכך, השופט קבע כי הנאשם יזוכה מהאישומים מחמת ספק סביר, וציין כי התביעה לא זיהתה מספיק את התוקף כנאשם. השופט הביע אמפתיה כלפי הקורבן, הכיר בפגיעה שנגרמה לה ועודד אותה לפנות לתמיכה. בנוסף, השופטת הכירה בגילו הצעיר של הנאשם ובהשפעה שהייתה לטענות על חייו, והזכירה את הצורך בהרהור מצד המוסד החינוכי שהדיר אותו. פסק הדין ניתן ביום 18.5.2023 וההחלטה על פרסומו התקבלה ביום 27.7.2023.