ע"פ 1448/18

תקציר

הקורבן, הסובלת מסכיזופרניה פרנואידית, הגישה תלונה במשטרה נגד המערער, בנה, בגין ביצוע כעשרים מעשי אונס, פעמיים עד שלוש בשבוע, במשך מספר חודשים. המערער ערער על הרשעתו, וטען כי אין קבילות הודעותיו של הקורבן במשטרה כראיה וכי חסרות ראיות תומכות להרשעתו. בית המשפט קבע כי הודעותיה של הנפגעת במשטרה קבילות כראיה לפי סעיף 10א לפקודת הראיות, שכן עדותה של הנפגעת בבית המשפט הייתה שונה מהודעתה, בפרטים מהותיים, והיא טענה כי אינה זוכרת את תוכן ההודעה. עוד קבע בית המשפט כי מחלת הנפש של הנפגעת אינה הופכת את עדותה לבלתי קבילה, שכן הוא עמד בשלושת המבחנים לקביעת משקלה של עדותו של עד הסובל ממחלת נפש שנקבעו בפרשת ברדה. כמו כן, בית המשפט מצא כי קיימות ראיות תומכות להרשעת המערער, לרבות ממצאים פורנזיים של תאי זרע וסימני חדירה באיבר מינו של הקורבן, אשר אימתו את הנקודה המרכזית בסיפורו של הקורבן, תלונה מיידית ומצבו הנפשי-נפשי של הקורבן בעת הגשת התלונה. בית המשפט הדגיש כי הכלל לגבי שרשראות של אירועים דומים שולל את הצורך בראיות תומכות נפרדות לכל אישום, ולכן די בראיות הקיימות כדי להצביע על אמיתות עדותו של הקורבן כולו. בית המשפט דחה גם את בקשת המערער לעונש קל יותר בשל נסיבות חייו הקשות, וציין כי העבירות שבוצעו הן מהחמורות ביותר בספר החוקים. בית המשפט הדגיש את האופי המזעזע של מעשיו של המערער, את חוסר החמלה כלפי אמו ואת ניצולו את מחלת הנפש שלה ואת גילה המתקדם. נוכח חומרת העבירות, קבע בית המשפט כי העונש שהטיל בית המשפט המחוזי, שכלל 18 שנות מאסר, היה הולם ולא מופרז, ועל כן אין להתערב בו. השופט י' אלרון והשופטת א' ברון הסכימו עם ההחלטה, והדגישו את אופיין הנתעב של העבירות ואת הצורך בענישה חמורה ומרתיעה בגין עבירות מסוג זה.