ע"א 36/86

תקציר

פסק דינו של בית המשפט העליון מתייחס להסכם מתנה בו מעורבים אם ושני בניה, בנוגע לבעלות בנכס. על פי ההסכם, האם העניקה את הבית במתנה לבניה אך שמרה על זכותה לקבל את פירות הנכס (הכנסותיו והטבותיו) לאורך כל חייה, תוך קביעה כי לא ניתן לבצע עסקאות בבית ללא הסכמתה. עם זאת, הבנים קיבלו את הכוח להשכיר את הנכס לתקופה של עד 10 שנים ללא אישור אמם. למרות ההסכם, התעוררה מחלוקת כאשר הבן המשיב סילק לכאורה את הנכס, שכר חלקים ממנו ולא סיפק את פירות הנכס לאם. האם המערערת פנתה לבית המשפט המחוזי בבקשה להצהיר כי העברת הזכויות לבן המשיב בטלה ומבוטלת בשל הפרתו הנטענת של הסכם המתנה. בית המשפט המחוזי דחה את התביעה, והוביל את המערער לערער לבית המשפט העליון. בית המשפט העליון הבחין בין "מתנה על תנאי" לבין "מתנה על תנאי" – בראשון המתנה עצמה מותנית בתנאי, ואילו באחרון מצורפת תניה למתנה שכבר תקפה. מאחר שזכותה של האם לפירות הנכס לא נכללה במתנה אלא צורפה כתנאי, קבע בית המשפט כי המתנה אינה מותנית. לפיכך, גם אם הבן המשיב אכן הפר את ההסכם בכך שלא סיפק את הפירות, לא ניתן לבטל את המתנה. זאת ועוד, בית המשפט פירש את תניית ההסכם בדבר איסור ביצוע עסקאות ללא הסכמת האם כמעידה על סופיות המתנה, במיוחד נוכח העברת הנכס על שם הבנים ושיקול דעתם להשכירו. משכך, דחה בית המשפט העליון את הערעור אך הורה על דחיית התביעה על הסף, ובכך זיכה את המשיב בנכס אך גם חייב אותו להשיב כל פרי מהנכס שלקח. פסק הדין הבהיר את ההבחנה בין מתנות מותנות לבין מתנות עם תנאים, והדגיש כי רק האחרונות מאפשרות למתנה להישאר בתוקף למרות הפרה. עוד קבע בית המשפט כי יש לדחות את התביעה ולא לדחותה, ופסק למשיב 2,000 ₪ שכר טרחת עורך דין, בצירוף ריבית צמודה. השופט ש' לוין נתן את פסק הדין, אליו הצטרפו השופטים א' ברק וא' וינוגרד.