דב"ע לח/4 - 3

תקציר

העובד המשיב תבע את החברה המערערת בבית הדין האזורי לעבודה בחיפה לתוספת שכר ופיצויי פיטורים. העובד עבד בחברה ממרץ 1974 עד אוגוסט 1975. בית משפט קמא נעתר לבקשת העובד. החברה ערערה על ההחלטה. בית הדין לעבודה דחה את ערעור החברה, למעט גובה תוספת העלות, אותה התאימה כלפי מטה מ-5,234 ש"ח ל-3,696.10 ש"ח, בהתאם לחישובים בתצהיר העובד ולחוקי העבודה החלים. החברה חויבה לשלם לעובד 500 ש"ח הוצאות ושכר טרחת עורך דין. הסוגיות העיקריות בהן נדרש בית המשפט להכריע היו: (1) תוקפם של ארבעה צווי הארכה הנוגעים לתוספות עלות שלא פורסמו מחדש לאחר תחילתו של החוק המתקן; (2) האם הצווים היו חסרי תוקף בשל אי-הגדרת "סוגים" של עובדים ומעבידים; (3) האם הוכיח העובד את זכאותו לתוספת עלות לפי הצווים; (4) האם העובד היה זכאי לפיצויי פיטורים למרות התפטרותו. בית המשפט קבע כי הצווים הוצאו כדין ויש להם סמכות מחייבת. הם לא היו פסולים משום שלא הגדירו סוגי עובדים ומעסיקים, שכן הלשון בה נעשה שימוש בצווים הייתה ברורה ולא יצרה אי ודאות. העובד היה זכאי לתוספת עלויות, אך החישובים בתצהירו הכילו טעויות. בית המשפט התאים את החישובים בהתאם. לבסוף, העובד היה זכאי לפיצויי פיטורים. בית הדין פירש את חוזה העובד כמערכת יחסים מתמשכת, שתחילתה כחוזה לתקופה קצובה ולאחר מכן השתנתה לחוזה בלתי מוגבל. החברה לא הציעה לחדש את החוזה שלושה חודשים לפני מועד סיומו, ובכך לזכות את העובד בפיצויי פיטורים לפי סעיף 9 לחוק פיצויי פיטורים. בנוסף, העובד היה זכאי לפיצויי פיטורים לפי סעיף 11(א) לאותו חוק, שכן החברה לא שילמה לו את תוספת העלות לה היה זכאי.