ד"נ 16/82

תקציר

המשיב ורעייתו רכשו תעודות הלוואה לחיסכון מחברות שבשליטתם במחיר רשום של 40% מערכן הנקוב. העותרת התייחסה להפרש בין סכומי הרכישה לפדיון כהכנסה חייבת אך בית המשפט העליון חלק על כך וקבע כי התעודות אינן סחירות לפי חוק מילווה חיסכון ולכן החברות אינן יכולות להעביר את זכויותיהן למשיב. בית המשפט דן גם בתוקפם של ההסכמים ומצא אותם בטלים. מאחר שהחברות קיבלו את כספי הפדיון ולא המשיב, האחרון השתמש רק בהכנסותיו של הראשון. ההעברה הפיזית של הכספים למשיב לא שינתה זאת ולכן העסקה נחשבה להלוואה. עם זאת, רכיבי הפרשי הריבית וההצמדה של תשואת הלוואה זו היו חייבים במס. דעת הרוב קבעה כי במשק אינפלציוני התשואה נובעת בעיקר מהפרשי הצמדה, אלא אם הוכח אחרת. השופט לוין הדגיש את ההבחנה בין תוקפה של עסקה במשפט האזרחי לבין תוקפה בדיני המס. הוא ראה את העסקה תקפה במשפט האזרחי ואת התעודות רכוש של החברות. בינתיים דבק השופט בייסקי במסקנתו הקודמת והצביע בעד דחיית העתירה.