פר"ק 57855-01-18

תקציר

פסק הדין סובב סביב הקשיים הכלכליים ובקשת הפירוק של חברה בשם דקור. המחלוקת העיקרית היא בנוגע למכירת הקרקעות והנכסים התפעוליים של דקור. השופט טוען כי הצרות הפיננסיות של החברה אינן חדשות וכל תהליך ההבראה היה צריך להתנהל מחוץ לכותלי בית המשפט. הטענות נגד המייצגים המשפטיים, עו"ד שפירא ועו"ד דגן, אינן מבוססות ואינן רלוונטיות להליך המשפטי. השופט מדגיש את הכאוס ואי הדיוקים במערכות הממוחשבות של דקור, ומצביע על מצבה העגום של החברה. הוגשו מספר הצעות לרכישת נכסיה של דקור, לרבות אדמותיה. ההצעה הגבוהה ביותר, בשווי 41,650,000 שקל, הגיעה מאלבר וג'ייד, שהציעו 38 מיליון שקל עבור הקרקע ו-3.65 מיליון שקל עבור הנכסים התפעוליים. סוגיה מרכזית הייתה ביטול ההסכם הקודם של דקור למכור את אדמותיה לשאדי, שבית המשפט קבע כי לא נכנס לתוקף בשל תנאי השעיה שלא מולאו. השופטת מתחה ביקורת על התנהלותה של דקור במהלך ההליך, וציינה את ניסיונה להציג רשימת תמיכה לעובדים הכוללת עובדים שכבר אינם עובדים במפעל. בנוסף, השופט הביע דאגה מהנהלת החברה, ובפרט ממר אלקובי, ורמז כי פעולותיו נועדו לשמר את השפעתו בחברה. בסופו של דבר אישר בית המשפט את מכירת הקרקעות והנכסים התפעוליים של דקור לאלבר וג'ייד, שכן הצעתם הניבה את התשואה הגבוהה ביותר. השופט הורה על העברת זכויות בהתאם להסכמי שכירות לסניפי דקור בירושלים ובהרצליה. פסק הדין, בהיעדר התנגדויות מהותיות, העדיף את הכדאיות הכלכלית של המרבה במחיר תוך הכרה בצורך בחקירה יסודית של הנושאים הנדונים.