ת"א 42066-06-21

תקציר

התיק נסוב סביב הסכם שכירות שנחתם בשנת 2004 בין המנוחה (באמצעות בא כוחה) לבין המבקש, בנוגע לעסקאות נדל"ן ומכירת דירות. ההסכם כלל סעיף בוררות, המחייב את המנוחה ויורשיה. לאחר פטירת המנוחה בשנת 2006 המשיכו יורשיה – המשיבים – לעבוד עם המבקשת בנוגע לנכס. הסכם קומבינציה חדש נחתם בשנת 2010, ומכתב הבהרה נשלח למשיבים בהמשך אותה שנה, ובו פירט את שכר הטרחה שגבה המבקשת. המבקש טען לשכר טרחה שלא שולם, ואילו המשיבים הכחישו זאת, מה שהוביל את המבקש לבקש מינוי בורר, אך המשיבים סירבו. השופט פסק לטובת המבקש, בקובעו כי ההסכם משנת 2004, לרבות סעיף הבוררות, מחייב את המשיבים כיורשי המנוח. השופטת טענה כי המשיבים "נכנסו לנעליה" של המנוחה, וירשו את חובותיה יחד עם זכויותיה. יתר על כן, השופט סבר כי מכתב ההבהרה משנת 2010 אינו קשור להסכם הבוררות הקיים ובמקום זאת הבהיר את שכר הטרחה בגין פעולות שבוצעו לאורך השנים. השופט הדגיש את תוקפו ואופיו המחייב של סעיף הבוררות משנת 2004 והורה על מינוי בורר ליישוב הסכסוך, תוך שהוא פוסק למבקש הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 5,500 ₪.